קללת המנחה: מיכאל אלוני מספר איך זה להיות סופר בעולם של ריאליטי

קללת השחקן: חשדנות מובנית גם מצד הקהל וגם מצד המבקרים כלפי כל דבר שייצור שחקן במדיום אחר. בדרך כלל נדרש זמן רב כדי להוציא איזו מאסטרפיס שמתפלקת להם על הפעם הראשונה, עד שמקבלים אותם כיותר ממדלקמי טקסטים של אחרים. זה בדיוק הרגע שבו נמצא השחקן והמנחה מיכאל אלוני (33): הוא עדיין מנחה את "דה ווייס" והוא מצטלם לסרט החדש "אין בתולות בקריות" (לצד רמי הויברגר), אבל בדיוק גם יצא לו ספר ראשון, "אהבה בימי שפעת". עכשיו לך תסביר לאנשים שכן, מיכאל אלוני ששמו על הכריכה הוא אותו מיכאל אלוני מהטלוויזיה.

הספר הוא לא איזו קפריזה. אלו טקסטים שנכתבו בחמש השנים האחרונות – ארבע נובלות ושני סיפורים קצרים על "אהבה ועוד כמה דברים חשובים, אבל פחות" (שמו המקורי של הספר). מי שיתגבר על סטיגמת השחקן עם הפרצוף היפה יגלה סיפורים עמוקים במפתיע, עמוסי רפרנסים ועם הרבה הומור שחור.

"חבר שלי ראה את הספר בחנות ספרים ושלח לי תמונה, 'תראה איזה קטע, מישהו גנב לך את השם'", מספר אלוני. "אנשים לא ידעו. כשסיפרתי לחבר שזה אני הוא התפלץ. גם כשהלכתי ממשחק לתחום ההנחיה אנשים התפלאו, אבל זה הקסם. לא מזמן ראיתי ריאיון עם רדיוהד, ותום יורק אמר שם שהבעיה בואן גוך היא שאתה רואה כל יצירה שלו והיא מדהימה, אבל אתה יכול לחשוב רק על איך הוא כרת לעצמו את האוזן. זה לא אמור להיות ככה. מובן שבעידן המודרני זה בכלל לא יכול לקרות".

הנובלה שפותחת את הספר, שגם נתנה לקובץ את השם שלו, עוסקת בשיברון לב מאוד גדול. מה קרה שם?

"מה קרה שם? פחדתי לפתוח את הספר עם הנובלה הזאת. אבל כן, נשברים, ונשברתי לא פעם אחת. אובדן של אהבה זה משהו שאפשר להיכלא בו. אבל מה, תישאר אדיש, לא תיפצע שוב? ככה זה גברים. בהתחלה אנחנו בסדר ואז פתאום נתקעים. אנחנו סובלים יותר זמן".

"אנחנו נשברים, ונשברתי לא פעם אחת". צילום: יולי גורודינסקי

קשה להתעלם גם מהרפרנס המובהק ל"אהבה בימי כולרה" הקאנוני של גבריאל גרסיה מארקס: נוסף על השם, הגיבור של אלוני יוצא לדרכו משכונת פלורנטין ולגיבור של מארקס קוראים פלורנטינו.

"מה אני אעשה, אסתיר את ההשפעות שלי?", צוחק אלוני. "אני נחשף לכל כך הרבה דברים. אני לא אמציא את הגלגל. אני אסיר תודה למה שקראתי ולמה שהשפיע עליי, למה ששם אותי בעולם אחר ובראש אחר. היה לי מורה למשחק בניסן נתיב שהיה תמיד אומר לנו, 'תבחרו טוב טוב את הספרים שאתם קוראים, כי זה כמו לבחור מה אוכלים'. כן, מארקס הוא ההשפעה הכי גדולה", הוא אומר ומדקלם מיד את העמוד הראשון של "מאה שנים של בדידות" במלואו.

"בכיתי ב'אהבה בימי כולרה' פעמיים, בדיוק באותו המקום. הסיפור הזה כל כך מקסים כי הוא מוליך אותך כל כך הרבה שנים ורק בסוף בגיל 80 הגיבורים מממשים את האהבה שלהם. גם הגיבור שלי אובססיבי לגבי האהבה, אבל זו אהבה שמובילה אותו למקום מאוד אחר".

ומה עם הדיסוננס הזה שלך, שאי אפשר לא לדבר עליו? מצד אחד מוציא ספר, מצד שני מנחה תוכנית ריאליטי.

"אני רוצה להגיד לך שיש דיסוננס ואני גם באמת חושב שזו לא תוכנית ריאליטי רגילה. בגלל זה נוח לי להיות שם, אני משתדל לבחור את הדברים שאני עושה בקפידה. יש לי הרבה חברים מוזיקאים, כולם מתקשים למצוא את המקום שלהם. בעונה הראשונה ניסינו לתת מקום ליצירות מקוריות, אבל זה לא עבד, נשארנו רק עם קאברים. כן, זה עדיין ריאליטי, אני יודע. אבל ב'דה ווייס' בכל זאת יש ערך מוסף, גם אם היא מעלה את הדיון על מה זה סטטיק ובן אל מול נורית גלרון, או כל מיני דיונים שאביב גפן מעלה.

ככה שהדיסוננס לא באמת קיים. כשנכנסתי לנעליים האלה היה לי חשוב להעיף את התדמית שהייתה למנחים של תוכניות כאלה בעבר, לא להיות מישהו שהוא תמיד מצחיקן ומתנחמד. רק להיות מי שלוקח יד ביד את המתמודדים ושם אותם על הפודיום, את כולם על אותו פודיום, כולל המנטורים. זאת המלחמה המתמדת שלי בתוך הפורמט הזה, ואני אומר את זה בתור שחקן שיודע בדיוק מה זה אודישנים. אני רוצה שזה ייצא אנושי".

מיכאל אלוני, "אהבה בימי שפעת", הוצאת סטימצקי, 336 עמ', 94 ש"ח