פיטורי עינב גלילי ואור ישראלי מסריחים מפוליטיזציה. אל תהיו משת"פים

זה אף פעם לא קל לעזוב מקום שהיה לך סוג של בית מקצועי. ורדיו תל אביב היה ממש כזה בחמש השנים האחרונות, בשבילי כמנחה מהדורת הכדורגל של הפודקאסט "מכביבול". מאות פרקים, מאות אלפי האזנות. שעות של הקלטות אחרי משחקים. אבל כשאתה מרגיש שהבית שלך מתרסק מוסרית סביבך, שדברים שקראת עליהם בשעורי היסטוריה, פתאום הופכים בעיינים שלך למציאות, אתה לא מרגיש סתם צורך לעזוב. אתה מרגיש חובה.

ההחלטה של רדיו תל אביב להוריד את תוכניתן של עינב גלילי ואור ישראלי מסריחה מפוליטיזציה וסתימת פיות. בתחנה מיהרו, כמובן, להכחיש שיש קשר בין ההתבטאויות של גלילי ב"פגוש את העיתונות" נגד ההפיכה המשטרית להחלטה להיפרד, אבל השתלשלות העניינים, ובעיקר העובדה שמספר ימים לפני כן סוכם עם גלילי על הארכת חוזה (עובדה שהמנכ"לית החדשה של התחנה לא טרחה לציין) מורידה מאוד את היכולת, לפחות שלי, לקבל אותה.

בימים כאלה, כשהדמוקרטיה הישראלית על כרעי תרנגולת, מי שרואה סתימת פיות ולא קם ותופס עמדה  – הוא לא רק חסר עמוד שדרה. הוא משת"פ

אין לי מושג מה היו השיקולים של מנכ"לית התחנה, אבל האופן, ובעיקר התזמון, גורמים לי לחשוד שמישהו קיבל החלטה להשתיק קולות שהוא לא אוהב. ובכלל לא משנה אם זה הדרג הניהולי, הבעלים או פוליטיקאים מסוימים שמחזיקים אותם קצר. כי בכל דרך, מול סתימת פיות כזאת, הו אירוניה, אסור אף פעם לעבור בשתיקה.

על פי ההחלטה המשותפת של כל משתתפי פודקאסט הכדורגל – גיל שלי, עודד שלו ואני – אנחנו עוצרים מידית את כל שיתוף הפעולה שלנו עם הרדיו. ברור לנו ששם לא יתרגשו, ושאנחנו קטנים ולא חשובים בעליל. גם אין לנו מושג מה יקרה עכשיו, איפה נמצא בית חדש ואיך נסתדר. אבל כל זה חסר משמעות. כי מדובר בעיקרון.

יש רגעים בחיים ש"מה כן" הוא הרבה פחות חשוב מאשר ה"מה לא". ובעיניי לפחות, מקום שסותם פיות ומפטר אנשים רק בגלל שהם הביעו דעה במקום אחר, הוא מקום שכל מי שמשתף איתו פעולה כאילו סתם יחד איתו את הפה. בימים כאלו, כשהדמוקרטיה הישראלית על כרעי תרנגולת, מי שרואה סתימת פיות ולא קם ותופס עמדה  – הוא לא רק חסר עמוד שדרה. הוא משת"פ.