ויקטור סבג עדיין עסוק בכמה לייקים ואהבה היצירות שלו מקבלות, אבל דווקא במגרש כדורגל, בקבוצה משולבת של אוהדי הפועל פ"ת ואנשים עם מוגבלויות, הוא למד כמה הוא משקיע בלהסתיר דברים שאחרים לפעמים מעזים להגיד בפשטות. בהצגה "מכתב לאבא" הוא מבטא את ההבנות
אני כותב משהו, מעלה לרשת, ואז בודק אם אהבו. אחרי כמה דקות אני בודק שוב. לפעמים נדמה לי שאני כבר לא בודק מה אנשים חשבו על מה שכתבתי. אני בודק מה הם חושבים עליי. קצת מביך להודות בזה. אני אדם מבוגר, שחקן, מחזאי, אבא לילדים. הייתי רוצה להגיד שאני יודע מה אני שווה גם בלי שמישהו ילחץ על לב קטן מתחת לתמונה. לפעמים אני יודע. לפעמים אני צריך תזכורת. לא חשבתי שדווקא במגרש כדורגל אבין משהו על הצורך הזה.
>>
אני אוהד הפועל פתח תקווה מאז שאני זוכר את עצמי. כשהציעו לי להצטרף לקבוצה המשולבת של המועדון, שבה משחקים יחד אוהדים ואנשים עם מוגבלויות, אמרתי מיד כן. הייתה שם הזדמנות לעשות משהו למען הקהילה, אבל היה גם עניין אישי מאוד: סוף סוף ללבוש את המדים של הפועל, לעלות על הדשא ולהרגיש שחקן. גם כשהתוצאה פחות מצדיקה את התחושה.
באחד המשחקים ירין לא מסר לי. באיזשהו שלב נפלט לי: "נו, תמסור יא בן זונה". ואז ראיתי את החיוך שלו. את האש בעיניים. הרגשתי שהוא שמח שדיברתי אליו כמו אל כל חבר אחר בקבוצה. שאפשר גם להתעצבן עליו, לדרוש ממנו למסור, להיות איתו בתוך המשחק בלי ללכת על ביצים. מאז אני מקלל אותו באופן שיטתי. לטובת החברות, כמובן. הרגע הזה נשאר איתי. באתי עם רצון לתרום, ופתאום מצאתי את עצמי מתעצבן כי לא מוסרים לי. הייתי עסוק במשחק, והוא היה השותף שלי למשחק. בתוך זה נוצר בינינו משהו שקשה לייצר כשאתה עסוק כל הזמן בשאלה איך נכון להתנהג.
עם הזמן הכרתי אנשים עם רצונות דומים מאוד לשלי. להצליח, להצחיק, להתאהב, להיות חלק. היו רגעים שבהם מישהו אמר בקול תחושה שאני מכיר היטב, אבל כנראה הייתי שומר לעצמי. הרצון שיראו אותי. שיגידו לי שאני טוב. שישמחו שהגעתי. אין דרך אחת להיות אדם על הרצף האוטיסטי, ואני לא מתיימר להסביר חוויה של מישהו אחר. אני יכול לספר מה המפגשים האלה חשפו אצלי: כמה אני משקיע בלהסתיר דברים שאחרים לפעמים מעזים להגיד בפשטות.
מתוך החוויה הזאת נוצר החיבור האישי שלי להצגה ״מכתב לאבא״. במרכז ההצגה נמצאים אמיר, נער בן שש עשרה על הרצף האוטיסטי, ומתן, מוזיקאי צעיר. אמיר כותב שירים ומכתבים לאביו, שעזב כשהיה בן שלוש. הוא ממשיך לפנות אליו, להכניס אותו לחיים שלו באמצעות מילים, גם כשהתשובה לא מגיעה. המפגש בין אמיר למתן מתחיל בצורה מקרית, מצחיקה והזויה, ומתפתח לחברות עמוקה דרך הכתיבה והמוזיקה. אבל הצורך בהכרה מסבך את הקשר הזה. מתן משתמש במכתב האישי של אמיר לשיר ולוקח עליו את הקרדיט. המילים שאמיר כתב מתוך געגוע לאבא הופכות להזדמנות של מתן לקבל את תשומת הלב שהוא כל כך רוצה. דווקא הדבר שמחבר ביניהם מעמיד את החברות שלהם במבחן.
כשאני כותב אותם, אני מזהה את הכמיהה של שניהם. אצל אמיר יש אבא שהוא ממשיך לכתוב אליו. אצל מתן יש קהל שהוא רוצה להגיע אליו. כל אחד מהם מחכה שמישהו יקשיב ושההקשבה הזאת תגיד עליו משהו: שיש לו מקום. שיש בו משהו ראוי לאהבה. ואני מכיר את ההמתנה הזאת. אני מוציא לעולם הצגה, תפקיד או סרטון, ומחכה לתגובה. לפעמים מספיק שמישהו לא מגיב כדי שאתחיל לפקפק. אולי זה לא טוב? אולי זה לא נגע? משהו שהאמנתי בו לפני רגע יכול פתאום להיראות לי חסר ערך, רק כי בחוץ שקט.
הרשתות נותנות לפחד הזה מספר. אפשר לספור לבבות, צפיות ותגובות. הרבה יותר קשה לזכור שחוויה יכולה להיות בעלת ערך גם כשאף אחד לא הגיב עליה. שמותר לי לרצות משהו גם לפני שמישהו אישר שהרצון שלי מוצדק. בקבוצה פגשתי רגעים של ישירות שעזרו לי לזהות את הצורך הזה בעצמי. בהצגה אני מנסה לתת לו מילים, וגם לבחון מה קורה לנו כשהרעב לאישור גורם לנו לפגוע דווקא במי שקרוב אלינו.
אני עדיין בודק אם אהבו את מה שהעליתי. עדיין רוצה שיגידו לי שההצגה נגעה בהם. אני לא חושב שהרצון הזה עומד להיעלם. אבל כשאני עולה למגרש, יש גם רגעים שבהם אני שוכח לבדוק איך אני נראה מבחוץ. אני רוצה את הכדור, קורא לחבר, מחכה למסירה. ולפעמים, כשירין מחייך אליי, אני מרגיש שיש לי מקום עוד לפני שהבקעתי משהו.
ההצגה "מכתב לאבא" תעלה ב-2.12 באולם האירועים בקיבוץ דפנה, ובהמשך ברחבי הארץ
