מלחמת העולם Z: חזון העצמות היבשות

"מלחמת העולם Z" הוא סרט אפוקליפטי על וירוס שהופך את אוכלוסיית העולם לזומבים מהירי תנועה (שכמותם ראינו כבר בקומדיה הרומנטית "מת עליה"), ועל בראד פיט בתפקיד חוקר מטעם האו"ם (או מה שנותר ממנו) שתר ברחבי העולם לחפש אחר מזור.

אבל אני רוצה להתחיל מהחיילת הישראלית המכונה סגן (לא ברור אם זה שמה או הדרגה שלה). החיילת דקת הגו וקצוצת השיער (דניאל קרטס מהסדרה "האמת העירומה"), הממונה להיות שומרת ראשו של פיט בעת ביקורו בירושלים, היא שקטה וקשוחה, אמיצה ויעילה, בהתאם למסורת הדימוי ההוליוודי ההרואי של החיילת הישראלית, שהוא כה שונה מהדימוי המדורדר שלה בקולנוע הישראלי, העונה לתכתיבי מסורת מאצ'ואיסטית למהדרין.

הסיקוונס הישראלי (שצולם במלטה) כבר משך אש מכיוון פרשני אל ג'זירה, שתקפו את הסרט בטענה שהוא תעמולה פרו־ישראלית. הם צודקים. ייצוג כזה חיובי של חומת ההפרדה ושל ישראל כקולטת פליטים פלסטינים לא נראה מחוץ לסרט הסברה ממשלתי. רוב מבקרי הקולנוע בחו"ל, לעומת זאת, כלל לא התייחסו לנקודה הזאת, ושפטו את "מלחמת העולם Z" כשובר קופות שניחן בטון קצת שונה מהמקובל בסרטי קיץ (והיה לסרט הזומבים המצליח ביותר מעולם, וגם ללהיט הכי גדול של פיט).

בכל אופן, הסיקוונס הישראלי, שהוא היחידי בסרט שנושא משמעות פוליטית חשופה (כולל דגלי ישראל ופלסטין, ושיר שלום שיש לו השפעה מהותית על העלילה), הוא אחת השאריות הבודדות מספרו של מקס ברוקס (בנם של מל ברוקס ואן בנקרופט) שהעניק לסרט את שמו. הספר ערוך כמקבץ של עדויות על המלחמה בזומבים ברחבי העולם ועל השפעתה על הגיאופוליטיקה במדינות שונות, ואילו בסרט (שנכתב ושוכתב על ידי ארבעה תסריטאים) גיבור אחד ומבנה הרבה יותר פשוט – אנחנו טסים עם החוקר ג'רי ליין (פיט) מעירו פילדלפיה לנושאת מטוסים בלב ים – היכן שהתכנסו בעלי התפקידים שעדיין מתפקדים – ומשם לדרום קוריאה (שממנה הגיע הדיווח הראשון על זומבים), לירושלים, והלאה. סצנת השיא אמורה היתה להתרחש במוסקבה ולסיים את הסרט בטון הרבה יותר חורפי, אבל יציאתו של הסרט למסכים נדחתה מדצמבר 2012 לקיץ 2013, והמערכה האחרונה נכתבה וצולמה מחדש כך שהסיום מספק יותר (וכך הפך מתיו פוקס מאחד השחקנים הראשיים לסטטיסט).

מה שהגיע למסכים הוא סרט זומבים לא מקורי במיוחד, ונטול משמעות אלגורית כמו זו שאפיינה את היצירות הבולטות בז'אנר, מ"ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו ועד הסדרה המעולה "המתים המהלכים". אבל זה סרט מותח, כמו שצריך, ורצוף סצנות מאוד אפקטיביות. פיט בתפקיד הגיבור הסרבן (איש משפחה שנאלץ לחזור לשירות) והוא אינהו גיבור־על בנוסח הקיצי, אלא חוקר מיומן שגם יודע לירות כשצריך. אחרי שהכזיב כבמאי מתח/אקשן ב"קוונטום של נחמה", הבמאי המגוון־אך־לא־יציב מרק פורסטר ("למצוא את ארץ לעולם־לא" שובה הלב, "רודף העפיפונים" הדלוח) מפתיע ברצף של סצנות מתוזמרות לעילא, ומחברות היטב בין ההמוני לאינטימי. החל בסיקוונס הפתיחה, שבו פיט ומשפחתו לכודים בפקק ארוך, דרך התיאור המבהיל של התרבות הזומבים והשתלטותם על אזורים שנדמו מוגנים, הסרט משאיר אותנו דרוכים בשל תשומת הלב הנדרשת לפרטים הקטנים שבתוך המהומה הכללית (כמו האופן שבו קולה של כרוז הסופרת את השניות עד הגעת הרכבת לתחנה מקבל משמעות מהותית בסצנה מאוחרת יותר, אף ששתי הסצנות אינן מתרחשות ברכבת). והבונוס – במקום קרב המוני ו/או הרס קטסטרופלי בסצנת שיא (נוסח "איש הפלדה"), קיבלנו סצנה איטית, שקטה (רעש מושך את הזומבים), ומורטת עצבים בהשתתפות מספר מועט של אנשים.

אחד הפגמים העיקריים בתסריט הוא דחיקתן של אשת הגיבור (מיריי אנוס מ"The Killing") ושתי בנותיו לשוליים (הילד הנוסף שהצטרף למשפחה נעלם מהסרט כליל), אבל רוב הזמן אנחנו מתוחים בכדי להבחין בכך.