חדשנית, מקורית, נהדרת. מנסורה היא הרבה יותר ממה שהיא נראית
אחרי מותנו, אנחנו מבקשים שיטפלו בנו יפה כמו שמנסורה מטפלים בקלמארי שלהם, עם הטיגון הכי מדויק שאפשר לדמיין ורוטב מחמיא. אבל בינתיים אנחנו בחיים, ומה שאנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו זה לבוא לאכול שם עוד פעם
יש מקומות שכל מה שצריך לדעת עליהם, מגלים כבר בסלסלת הלחם. במנסורה, היו בסלסלה שני סוגי לחמים: לחמניות רכות עם כתר בצל צבעוני מלמעלה והיה לחם כפרי גס. אז ברור שהתחלנו בלחמניות, שהיו כמו לאכול ענן, כשהבצל מלמעלה נותן משחק כפול של טעמים ומרקמים. פשוט קסם. להמשיך משם ללחם הכפרי דרש להתכונן לירידה צפויה מראש – רק שאז אתה נותן ביס ומבין שזה הכל חוץ מלחם כפרי פשוט. כמוהו גם מנסורה: הרבה יותר ממה שהיא נראית מבחוץ.
קודם כל, כי בניגוד למיקום שלה, בלב האזור המגורז שמצפון לבלומפילד, מנסורה איננה מסעדת מוסכים עם דיל שניצל + שתיה ואוכל פתיליות בארוחות צהריים, רחוק מזה. יש פה אומנם מוסכים, החלל שבו היא יושבת גם הוא היה כזה. אפילו יש לי אפילו זיכרון עמום על ביקור שם לפני יותר מעשור, אצל חשמלאי רכב שעשה לי מחיר על מצבר. אבל גם אם לא הבנת את זה בכניסה, ובמפגש בין המודרניות של הבר והתאורה לבין החספוס של הקירות התעשייתיים, מספיק מבט אחד בתפריט כדי להבין שאתה כבר לא בקנזס. מוסך קנזס, אזור התעשיה אזור.
>> בסמטה הכי כיפית של תל אביב מסתתרת מסעדה נהדרת שלא חושבת את עצמה למסעדה
>> לפתוח מסעדה זה לא כמו לנצח בריאליטי. זה קצת יותר קשה
זה כבר כמעט חמש שנים (פחות או יותר. בכל מקרה זה היה לפני הקורונה, וכידוע, כל מה שקרה שם קצת מטושטש) שאלעד דגן וטל סוחמי, השפים והבעלים של מנסורה, מצליחים לשמור על רמה מקצועית ורמת חומרי גלם בתפריט שמבוסס בעיקר על דגה טרייה וחומרי גלם מקומיים. הימים הנוכחיים, שבהם הים לא משתף פעולה, מבחר הדגים קטן במיוחד והסרטנים נעלמו גם מהים וגם מכל תפריטי העיר, הם הזדמנות טובה לראות איך הם מצליחים להתמודד עם המגבלות. אמל;ק: מעולה.
התחלנו עם טרטר דג ים ברכז רימונים ורוטב אחו בלנקו. טרטר דג זאת כנראה אחת מהמנות הכי פופולריות בתל אביב, וזה גם הגיוני. כי תכלס, כמה אתה כבר מסוגל לפשל בטרטר דג? אם חומרי הגלם טובים ואתה יודע לטפל בהם, זאת מניה בטוחה. הבעיה היא שאיפה שאין סיכון גם אין רווח. טרטר דג. מה עוד יש לחדש? רגע, יש לנו איתות מבלומפילד. הטרטר של מנסורה הוא לא רק אחד היותר מוצלחים שאכלנו לאחרונה, הוא גם אחד החכמים שבהם. כזה שברור שמי שעשה אותו לא ניסה לחפף אלא ממש חשב על הביס. על הגודל של המרכיבים, על משחקי המרקם בין הדג לבין השקדים הקלויים וגרגירי הרימון. על היחס בין המתיקות של הרכז לעדינות של הרוטב. וכל ההסבר הטכני הזה מתרכז לביס אחד שמתנפץ בפה כמו תקרת זכוכית של אושר.
סלט ארטישוק הקונפי, למרבה הצער, לא הצליח להגיע לאותם השיאים. מתחת למקבץ לא ברור של עלים ירוקים, כלומר רוקט ובזיליקום, הסתובבו, קצת בלי קשר אחד לשני, פומלה, פקאן וגבינת שרי. זה לא היה רע, זה פשוט לא התחבר לשום דבר. היה חסר שם רוטב, או כמות יפה של לימון, משהו שיחבר את כל האירוע הזה ביחד. ואם הוא גם היה מעיר את הארטישוק האנמי על הדרך, בכלל זה היה נחמד. הארטישוק הירושלמי הצלוי, שקיבלנו על חשבון הבית, החזיר את העניינים לפסים חיוביים. הארטישוק, במרקם שיותר הזכיר בטטה מכל דבר אחר, הוגש עם שמנת חמוצה שביחד עם לימון כבוש ונענע יצרו לו עטיפה קרירה ונעימה. עוד הפתעה נעימה הגיעה מכיוון טרטר הבקר, מנה לכאורה שגרתית שמבוצעת באופן מוצלח במיוחד. הקיצוץ של הבשר והתיבול שלו היו הדיוק במידה והכניסו לביס תחושות שהדרך היחידה לתאר אותם היא "חמאתיות אדירה". תוסיפו לזה לחם/טוסט במידת צלייה מדוייקת ותקבלו סיום נהדר לחלק הקר של הארוחה. עכשיו הפסקה (בכל זאת, מוסך) ותכף ממשיכים לעיקריות.
והיה שווה לחכות. קודם כל, בגלל מנת צוואר טלה ופסטה. כן, ברור שזה נשמע קצת מוזר, אבל זה רק בגלל שלא חוויתם את האירוע הנהדר הזה. לא יודע מי הגאון שחשב על זה, אבל מסתבר שלקחת פסטה ביתית ולהגיש אותה עם צוואר טלה שעבר בישול ארוך זה חתיכת יציאה. בעיקר כי בין לבין הבשר עבר צלייה שיצרו לו קראסט פריך מעלף שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול. השילוב עם הפסטה הנהדרת הוא פשוט מנצח. ומה שהכי מדהים, הוא אפילו לא המנה העיקרית הכי טובה שאתם יכולים לקבל כאן.
השם בתפריט הוא "קלמארי. רוטב עגבניות פיקנטי. פולנטה". וכמו תמיד במקרים כאלו זה תיאור טכני להפליא שלא מצליח לתאר אפילו בקצת את מה שמחכה לך בצלחת. למעשה, אין לי אפילו מושג מאיפה להתחיל לתאר את יצירת האומנות הזאת. על מה מדברים קודם? כי יש למשל רוטב עגבניות פיקנטי שהוא כל כך טעים שאתה רוצה לגדל אותו באקווריום. אבל מה שמדהים בו זה העובדה שכמה שהוא טוב, הוא אפילו יותר מוצלח עם הפולנטה. וגם השם פולנטה קצת מטעה, כי זאת קוביית פולנטה. כלומר פולנטה שטוגנה (או עברה צלייה, אין כאן שיפוטיות ערכית) ויש לה גוף. ואפשר ממש לחתוך ממנה חתיכה, לטבול אותה ברוטב ולהתענג על כל ביס. ועדיין, כל האושר הזה הוא כלום לעומת הקלמארי. כי וואו. אין לי מושג מה עשו לקלמארי הזה, אבל מה שזה לא יהיה, אחרי מותי אני מבקש לקבל טיפול כזה מכבד. הקלמארי היה צלוי בדיוק למידה הנכונה, היו לו טעמים עזים של גריל וגעגועים למקומות אחרים. בפני עצמו הוא היה אדיר. ביחד עם הפולנטה והרוטב זה אחד הביסים הכי טעימים בעיר. נקודה.
>> נורא רצינו לכעוס על המחיר. כעסנו על המחיר. אבל לעזאזל, הראמן הזה יותר טעים מהעקרונות שלנו
>> התאילנדית הכי אותנטית ב-03 מסתתרת בכלל בראשון לציון. רק אל תצפו לצאת ממנה עם לייקים באינסטגרם
בשלב הזה היינו כבר מפוצצים לגמרי ואפילו הצלחנו להפגין אופי. ברור שלקחנו קינוח, אל תהיו מצחיקים, אבל, וזה לא משהו לקחת בקלות, במקום להזמין את הברד פודינג, ששמו יצא למרחוק (אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה. איפה זה מרחוק ולמה הקול צריך לצאת לשם?) הלכנו על קינוח של תפוחים וקלבדוס. אין לי מושג איך מתארים את המנה הזאת. היה שם משהו שנראה קצת כמו דונאט אבל היה עשוי מתפוחים מקורמלים, עוגיות סבלה, נגיעות רסק תפוחים וגלידת קלבדוס, שהוא ברנדי עשוי, לא תאמינו, מתפוחים. והאמת, זה היה מפתיע לטובה גם עבור אלו מאיתנו שלא מאוד חובבים תפוחים. זה לא היה מתוק מידי, זה היה עדין, הסבלה היה מצויין וגלידת הקלבדוס היא לגמרי משהו לכתוב עלי הביתה.
וזה בדיוק הטעם שנשאר שאתה יוצא איתו ממנסורה. תחושה של נעימות אפופה הנאה וטוב טעם. גם בתנאים של מחסור בחמרי גלם מהים, מנסורה מצליחה להיות חדשנית, אבל גם לתת פרשנות מקורית וטעימה למנות מוכרות. בעברית, קוראים לזה מסעדה נהדרת.
4 כוכבים. 4.5 לקלמארי והפולנטה
מנסורה, שלמה 13, ראשון-שישי 18:30-24:00, שבת 12:30-24:00
סלסלת לחם 18
טרטר דג 68
סלט ארטישוק 64
ארטישוק ירושלמי 32 (ע"ח הבית)
טרטר בקר 78
קלמארי 78
צוואר טלה ופסטה 128
תפוחים וקלבדוס 46