8 המסעדות שאנחנו הכי מתגעגעים אליהן בתל אביב

אורנה ואלה

זו הייתה אולי הסגירה הכואבת ביותר. מוסד תל אביבי בן 25 שנה, שוקק חיים וטעים כמו ביום פתיחתו, שהודיע לפני שנה וחצי על סיום הפעילות וגרם לנו להיפרד בצער מלביבות הבטטה המיתולוגיות שלו. המסעדה נסגרה במרץ 2018 אחרי שנודע לבעלות המקום אורנה אגמון ואלה שיין כי הבניין עתיד לעבור שיפוץ מאסיבי. כמו סדרה טובה באמת, הן החליטו לפרוש בשיא ולהשאיר אותנו במתח. לפחות הן השאירו לנו ספר בישול כנחמה.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? לביבות בטטה

לביבות בטטה, אורנה ואלה (צילום: אנטולי מיכאלו)

באצ'ו

אחרי לא מעט תהפוכות בנוגע לסגירתו, נאלצנו להיפרד מבית הקפה הוותיק לפני כשנתיים. הקפה, שהיה ממוקם בתצורתו האחרונה בחוב קינג ג'ורג', התפאר בלקוחות קבע ותיקים ונאמנים שמדברים עליו כעל לא פחות מבית שני. מאז הסגירה פתח הבעלים בועז טרגרמן חנות גלידה עם אותו שם שממוקמת לצד "המרסנד" – קפה מיתולוגי אחר בעיר שאף הוא בבעלותו כעת. אבל אין מה לעשות, מתוק הוא בסך הכל פלסטר, והחור שנפער בלב הקבועים של הבאצ'ו עדיין לא נסגר.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? לשבת חמש שעות על קפה בלי לקבל פייס מהמלצרית

באצ'ו (צילום: יולי גורודינסקי)

ננוצ'קה

אחת הקורבנות הכי גדולים של שנת 2018 היה מסעדת ננוצ'קה, שהייתה מעוז של בליינים ואכלנים עם מנות גרוזיניות מדהימות, מהפכה טבעונית בתפריט ובר שלא היה מרים כמוהו בסביבה. אלא שארבע שנים אחרי שננה שרייר לימדה את הלקוחות הנאמנים שלה שאוכל גרוזיני יכול להיות טבעוני ולהישאר טעים, היא החליטה לסיים את המסיבה. מאז עוד לא מצאנו מקום לרקוד בו על הבר.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? לחינקלי

ננוצ'קה (צילום: דני גולן)

הסינית האדומה

המנצחת הגדולה במבחן הזמן, שנסגרה בשנת 2017 אחרי לא פחת מ-40 שנות פעילות מלאות בסויה ומרק תירס. המסעדה נפתחה ברחוב דיזינגוף בשנות ה-70, לפני שמישהו בכלל חלם שאוכל סיני יהפוך למיינסטרים פה בארץ. מה שהכניע את המקדש היה, איך לא, תמ"א 38 שאחרי מאבק ארוך בבית המשפט אילץ את המסעדה לסגור את הדלתות האדומות.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? אגרול בטעם של פעם. בקטע טוב

רפאל

חובות לספקים וככל הנראה גם לעובדים הביאו את המסעדה לסף סגירה ב-2017 ומה שהתחיל ב"חופשה זמנית" התברר בהמשך כסגירה לצמיתות. השף, רפי כהן, שפתח את המסעדה ב-2001 ונחשב לאחד השפים הכי כשרוניים בארץ נעצר בחשד שאיים לרצוח את שותפו לשעבר והוכרז לבסוף כפושט רגל. אולם למרות מסלול התדרדרות של המסעדה אי אפשר להתעלם ממנות הדגל היוקרתיות והבלתי נשכחות שלה.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? לעסקית בסוף השבוע

רפי כהן (צילום: איליה מלניקוב)

כתית

15 שנים אחרי שהוקמה כתית ו-6 שנים לאחר פתיחת המזללה, האחות הצעירה והקלילה שלה, החליט השף מאיר אדוני לסגור את שתי המסעדות שהכי מזוהות איתו ולהתמקד במסעדות בבתי במלון ובמסעדה החדשה שפתח בניו יורק. אנחנו מודים, לא צפינו את הסגירה הזאת מראש, הרי כתית היא מאיר אדוני ומאיר אדוני הוא כתית. היא נחשבה לאחת היוקרתיות בארץ, וללא ספק גם אחת הטובות שבהן, אבל אין מה לעשות – לכל דבר טוב יש סוף.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? לאכול במזללה ולהרגיש בכתית

כתית (צילום: גיא פרחי)

דה באן

המסעדה של האחים אייל ושי קיצ'ס נפתחה ב-2011 והיתה החלוצה הבלתי מעורערת של טרנד הבאים שכבש את כל המסעדות האסייתיות. הבאן שלהם נחשב לאחת ממנות אוכל הרחוב הכי טובות בעיר, בלי לזנוח כמובן את הראמן והקריספי צ'יקן המעולים. לאחר הסגירה חזרו האחים לסיבוב נוסף עם מסעדת צ'יינה קלאב – אך גם זו לא החזיקה מעמד ונסגרה לאחר חצי שנה בלבד.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? לבאן, נו מה

דה באן אנד אונלי (צילום: אנטולי מיכאלו)

אלנבי 99

זה נחת עלינו כרעם ביום בהיר: חמשת הברים של אלנבי 99 ייסגרו לטובת הקמת פרויקט דיור יוקרתי. הדוראק, הטיילור מייד, הוטל אלנבי, הסליפרז ובית הפסנתר הלכו לנו, הותירו אותנו יתומים מאב והשאירו אותנו לבד עם האם הקצת יותר מנומנמת – מתחם בית הכנסת הגדול. כדי לדרוך לנו עוד קצת על הלב הוחלט לקרוא לפרויקט המגורים שיוקם על חורבות העסקים "בית הפסנתר", כאילו לא נתגעגע מספיק. מאז הספיק להיסגר גם הפסאז' שנמצא ממול, או בקיצור – כל הנהרות זורמים אל הלוציפר.
למה אנחנו הכי מתגעגעים? לעבור מבר לבר בלי לעשות ווק אוף שיים ברחוב

טיילור מייד (מתוך פייסבוק)