מסעדת טרטורייה: חיקוי תעשייתי של המסורת האיטלקית

דניאל שק גילה השבוע בשרונה מסעדה שמתאימה למתחם כמו כפפה ליד

מנת קרודו בטרטורייה. צילום: אפיק גבאי
מנת קרודו בטרטורייה. צילום: אפיק גבאי
4 בנובמבר 2014

שרונה ואני לא מסתדרים. דייט שלישי וזה פשוט לא הולך. זו לא בעיה של יופי או מעמד חברתי, היא פשוט לא מתאימה לי. אין לה קלאסה, היא מצועצעת ומתאמצת מדי למצוא חן. למזלה, לא חסרים לה מחזרים ובביקורנו האחרון אף התקשינו לפלס דרך בין ההמונים אל מסעדת Trattoria. כמאמר הסבתות: לכל סיר יש מכסה.

על פי ויקיפדיה האיטלקי, Trattoria היא מסעדת פועלים עממית, בדרך כלל בניהול משפחתי, המגישה תפריט מצומצם ומתחלף של ארוחות מהמטבח האזורי. המוצרים טריים ומקומיים, המנות פשוטות ולא יומרניות, המחירים נוחים ורוב קהל הסועדים קבוע. אז נכון שגם בערי איטליה כבר "מותחים" את ההגדרה הזאת לכל מיני כיוונים, כמו ה־Brasserie הצרפתי, אבל בכל זאת, יש יותר מקורטוב של אירוניה בכך שמסעדה – שהיא חלק מ"מתחם קולינרי איטלקי" של מסעדות וממכר מזון בשם "ליטל איטלי" שבעצמו שוכן במין קניון חסר גג וחסר נשמה הקרוי שרונה, שכל כולו עבודה לאלוהי הצרכנות – תבחר לקרוא לעצמה Trattoria.

[tmwdfpad]מרבית השולחנות של המסעדה ממוקמים בחוץ ושם התיישבנו. סביבנו נשמעו רעש מהמסעדה המלאה, מוזיקה שמחה, המולת הממתינים לשולחן באחת המסעדות וקבוצות שבחרו בפיקניק בסגנון איטלקי עם סלסילות נצרים חינניות ומפות משובצות. את כרי הדשא של גבעות טוסקנה מחליפה מדשאה הומת אדם ובתפקיד נהר הארנו מככב רחוב קפלן הסואן.

אין שום נופך ביתי ב־Trattoria. הכל נוטה דווקא אל התעשייתי־מסחרי, במובן של פס ייצור. שלושה מלצרים שונים ניגשו אלינו תוך חמש דקות לשאול אם אנחנו מוכנים להזמין (אף שלא היו בידינו תפריטים), עד שהתייצבנו על מלצרית אחת חביבה אבל לחוצה ביותר. מו"מ על החלפת חונקי כמרים בספגטי במנת הבולונז עלה בתוהו (מפריע לפס הייצור?), אבל ההזמנה לארבעה סועדים יצאה לדרך. אין טעם להיכנס לפרטי כל המנות. רובן לא ראויות לבזבז עליהן מילים.

שני מוצרי אפייה – פוקאצ'ה ופיצה אנשובי התגלו כרגעי שיא של הארוחה. מוצרלה רכה מחוות בופאלו לא הייתה רכה כלל וכלל, במנת קרודו של דג ים עם הדרים בלטו דווקא ענבים ואפרסקים (את הדג היה קשה למצוא) ומנת ויטלו טונאטו קיבלה כאן פרשנות מרחיבה ביותר עם פרוסות של משהו שדמה יותר לפסטרמה מאשר לצלי עגל ובליווי ביצה "חצי קשה" בתפקיד הקריצה היצירתית. להזכירכם שביצה עולה שקל והידע הקולינרי הנדרש לבישולה לדרגת ביצה רכה הוא ברמה של חוג בישול בצהרונית בגן חובה. קרם הטונה היה טעים למדי.

מנת קרודו. צילום: אפיק גבאי
מנת קרודו. צילום: אפיק גבאי

מארוחת הצהריים של אותה צהרונית הגיעה ככל הנראה גם מנת הבולונז. ערמה של חונקי כמרים מבושלים יתר על המידה שבעצמם נחנקו בעיסה של רוטב בעל גוון תעשייתי וגושי בשר טחון יבש. כאילו ערמו תבשיל מוכן מראש על הצלחת (אולי בגלל זה כשלתי במו"מ על הספגטי? לא, אני בטח סתם חושד בתמימים).

ספגטי עם פטריות יער ברוטב שמנת ויין לבן הייתה מנת פסטה נאותה למסעדה איטלקית. היה גם סלט קטן וחמוד של בייבי קלמרי ושעועית לבנה שמצא חן בעיניי. בשלב הזה הונחה במרכז השולחן מנת דג ים צרוב במרק דייגים עם כופתאות ריקוטה ושעועית בורלוטי, מנה שהומלצה בחום. סביב השולחן השתרר שקט נבוך. קשה להבין את מהותה של המנה הזאת. שתי פיסות דג קטנות שכנראה ניסו לרומם להן את המורל באמצעות קהל מעודדות גדול שכלל פרוסות של כופתאות עיסתיות ותפלות, פרוסות עבות של תפוחי אדמה, פרחי כרובית מבושלים, שעועית בעלת ניחוח קל של שימורים, עלעלי מיקרו לקישוט, ומה לא – וכל זה טובל ברוטב דליל ומוגש בצורה מרושלת וחסרת חן. למזלנו מצאנו נחמה חלקית בזרועותיו של נתח בקר סביר ברוטב יין ושמן כמהין עם אספרגוס חלוט שהיה ממש טעים.

הקריצה לעבר Eataly הניו יורקי הנפלא שקופה באותה מידה שהיא מביכה. לא די לתלות שלט Little Italy בפונט עליז ובצבעי דגל ארץ המגף כדי ליצור חוויה של קפיצה קטנה לנאפולי. ללא הקפדה על איכות התוכן, כל מה שנשאר זו תפאורת קרטון של לונה פארק. במובן זה Trattoria מתאימה למתחם שרונה כמו כפפה ליד.

המדרג

אוכל: 5
אוירה ועיצוב: 6
שירות: 6
תמורה לכסף: 5
ציון סופי: 5

חשבון בבקשה

2 פוקצ'ינה חלב: 32 ש"ח
מוצרלה די בופאלה: 19 ש"ח
קלמרטי: 22 ש"ח
ויטלו טונאטו: 42 ש"ח
קרודו דג: 48 ש"ח
פיצה אנשובי: 44 ש"ח
ספגטי פונגי: 58 ש"ח
חונקי כמרים בולונז: 68 ש"ח
פילה בקר: 112 ש"ח
דג ים צרוב: 79 ש"ח
טרטופו: 46 ש"ח
קנולי: 45 ש"ח
2 סטלה מהחבית: 64 ש"ח
שתי כוסות טריו ספיריט: 86 ש"ח
כוס עלמה בורדו: 45 ש"ח
3 צ'ייסרים על חשבון הבית

סה"כ: 810 ש"ח

לטרטורייה, ליטל איטלי