רגע לפני הדחפורים: כך נראה הטבע הפראי האחרון בתל אביב

הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים לשטח הוא ציוץ הציפורים. פתאום כאן, כשהן לא צריכות להתחרות עם המכוניות, הציפורים שרות מלוא הגרון. על ענפי העצים ובין הבתה העשבונית נשמעת מקהלה עליזה: בולבולים, מיינות, דררות, עורבנים, צוצלות, פשושים, עורבים, ירגזים. קקופוניה נהדרת. אני מתרחק משורת הבתים של רחוב יחיאל דב דרזנר, הולך מערבה לכיוון חורשת האקליפטוסים ומתיישב על האדמה, בצל. לטאה קטנה חולפת על פניי במהירות, שפיריות חגות סביבי כמו מסוק. אני נשכב על הגב ולא רוצה לזוז מפה. שקט.

יצאתי לחפש את הטבע הפראי האחרון בתל אביב. ביקרתי בעבר באזור הזה, שמכונה מערות אפקה על שום מערות הקבורה השומרוניות מהמאות הראשונות לספירה שנמצאות בו, וחשבתי שראוי לבקר בו שנית, עכשיו כשתוכניות הבנייה הפכו מרעיון רחוק למציאות. לפני כשלושה חודשים אושרה תוכנית פי גלילות שהופקדה כבר לפני כ-3 שנים: בניית 12 אלף דירות ופיתוח 700 אלף מ"ר של מסחר על פני שטח של 1,800 דונם בין רמת השרון לתל אביב. בינתיים חזרה התוכנית לשולחן התכנון כדי להתאימה למדיניות התכנון במחוז שהשתנתה במשך השנים, אולם ההשלכות עבור השטחים הפתוחים יהיו כנראה זהות. בשטח הזה חיים מאות מיני צמחים ובעלי חיים, כולל דו חיים, נמיות, דורבנים, ארנבות שדה וצבי יבשה הנמצאים בסכנת הכחדה, והוא נחשב לשטח בעל חשיבות גבוהה למרקם האקולוגי של האזור. הדחפורים, כהרגלם, לא יבחינו בכך. אבל הם עדיין לא כאן. כרגע נמצאת כאן רק דבורה שנחה לי על קצה החוטם בעודי קם ומנער מעליי את האבק.

מערות הקבורה באפקה (צילום: שלומי יוסף)

אמנם עוד לא עשר בבוקר אבל הטמפרטורה כבר מטפסת לכיוון 30 מעלות. אני לובש מכנסי ג'ינס ארוכים ונועל מגפיים. בלילה חלמתי שמכיש אותי נחש, ולא רציתי לקחת סיכונים. אני מתקדם צפונה בינות לאקליפטוסים שפצועים בכתובות אהבה ראשונה. אחרים מארחים מתקני אומגה ונדנדות. עצים נדיבים.

ככל שמצפינים בשטח ומתרחקים מרמת אביב ג' מרגישים פחות את סימני העיר. החורשה מפנה את מקומה לשדה קוצים. המשיכה אל הפראי מובילה אותי בעקבות זמזום חרקים ורמז לירוק, מבעד לאקליפטוסים אחרונים, אל צליל פכפוך עדין – לא ייאמן, מים בחודש יולי – של נחל אחיה שיורד מן השדות של רמת השרון וזורם לירקון. הוא נראה נורא. כוסות פלסטיק ושקיות ניילון, צמיגים, מים עכורים למדי. אבל דבורים, פרפרים, שפיריות, והמים זורמים, בכל זאת.

אחרי הליכה של כמה דקות לאורך תוואי הנחל נשמעים קולות ניסור ודפיקה מכיוון רמת אביב ג'. באחת הציפורים משתתקות, או שמא הן הסתלקו לגמרי למשמע ההפרעה

בילדותי בנס ציונה זכורה לי ביצה שבה שחו ראשנים, בתוך חורשת אקליפטוסים שעליהם הייתי מטפס. ביאליק כתב על "בריכה צנועה אחת / בעובי החורש, פרושה מן העולם". הבריכה שלי הייתה צנועה אף ממנה, אבל הזיכרון חזק. היום עומדת שם שכונה, משהו עם אירוסים או ארגמן או סביונים בשמה. הפרדסים של האזור נעלמו גם הם, כמו גם מטעי האבוקדו שהיינו חומדים, שביניהם רעה עדר עזים וכבשים של משפחה בדואית שנדדה גם היא מזמן.

נחל אחיה הוא בית גידול חסר תחליף. אחרונות בריכות החורף בתל אביב ובאזור נמצאות באגן הניקוז שלו, כמו גם ריכוזי הנרקיסים, הכלניות והצבעונים באזור, ועוד אינספור מיני צמחים שאיני מזהה בשמם אך מתחוורים במלוא פואטיותם בסקר תשתיות הטבע העירוני: חומעה מסולסלת, בקיה תרבותית, נורית המלל, דבקה זיפנית, ברומית עקרה, שברק משובל, גדילן מצוי. האחרון מצוי כאן בהמוניו וכשהרוח עוברת בין קוציו הסגולים נשמעת אוושה הדומה לפכפוך המים. הנחל והגדילן מדברים זה עם זה. מעניין על מה.

עושים קולות של נחל. זנב סנונית נאה על גדילן מצוי (צילום: שלומי יוסף)

אחרי הליכה של כמה דקות לאורך תוואי הנחל נשמעים קולות ניסור ודפיקה מכיוון רמת אביב ג'. באחת הציפורים משתתקות, או שמא הן הסתלקו לגמרי למשמע ההפרעה. הניגוד החד הזה מזכיר לי מחקר שקראתי כשעבדתי על כתבה אחרת: חוקרים אמריקאים יצרו כביש רפאים באמצע יער באמצעות התקנת צופרים לאורך כמה מאות מטרים על העצים, ודרכם השמיעו רעש השקול לתנועתם של 12 כלי רכב. כביש הרפאים הזה גרם לעזיבה של 28 אחוז מכלל מיני הציפורים במקום ולירידה במשקל במספר מינים. מחקר נוסף מצא שהירגזי המצוי מצייץ בקול רם יותר כשהוא נמצא סמוך למערכת כבישים אמיתית במטרה להתגבר על זיהום הרעש. אני חושב מה יקרה כשהדחפורים יגיעו לכאן, אבל הטבע לא נותן לי להיתפס בשרעפים. תנועה זריזה סמוך לרגליי מעירה אותי לרגע הזה. נחש? לא, נראה שזו לטאה כלשהי.

היינו לאחד, דובון קוטב קטן שלי, פורח על הנחל! לא אכפת לך מהפלסטיק הזורם ומשקיות הבמבה שלצדך, וגם לי לא. אתה ואני מאוחדים לנצח נצחים

אני עוקב אחרי הרמזים הדקים שהותירה הלטאה בדרכה – הטבע הפתוח מאפשר לך לשים לב לדק מן הדק – ויורד במורד שביל כורכר קטן אל המים. כאן הזרימה מעט חזקה יותר. אני מתיישב על הגדה הזעירה וממולל בעדינות שיח שיושב לידי. הוא שולח זרועות לכיוון הנחל, מתוכן יוצאות אצבעות קטנות, ומתוכן מתפקעים פירות עגולים קטנטנים בגודל עשירית הציפורן, חמודים כמו דובוני קוטב, עם שיערות לבנות זעירות, ומתוך דובוני הקוטב האלה יוצאים – שימו לב – פרחים לבנים קטנים עוד יותר. אני מרגיש שנוסף לי בדרך פלא כוח על, אני רואה פנימה לתוך האינסוף – ולא לקחתי שום דבר לפני כן – ונשאב לתוך הצמח. חיים קטנים כל כך ועם זאת מלאים לגמרי, מתגלגלים ומתפתחים. איזו גישה יכולה להיות לי לדבר הזה, כאן באמצע הכלום? אני בטח האדם הראשון שמחזיק את דובון הקוטב הזה באצבעות, מלטף אותו ומביט בו. עבורו זה היינו הך אם אביט בו ואם לאו, אבל עבורי זה קריטי. כמה פעמים אדם עוצר באמצע העיר ומביט בעלה, מתמזג בו?

הפילוסוף המרגש ארתור שופנהאואר תיאר במדויק את המצב הזה: "אנו מייחדים את כוח השכל שלנו כולו למלאכת התפיסה, אנו משתקעים בה לגמרי ומתירים לתודעה שלנו להתמלא בהתבוננות השלווה במושא הטבעי הנוכח לפנינו בפועל, בין שזה נוף, עץ, סלע, צוק, בניין, או כל דבר אחר. אנו מאבדים את עצמנו לחלוטין בתוך המושא הזה, שוכחים את עצמיותנו ואת רצוננו וממשיכים להתקיים רק בתור סובייקט טהור, כאספקלריה זכה של המושא, כך שנדמה כאילו רק המושא עצמו קיים, באין מישהו התופס אותו. וכך אין עוד אפשרות להפריד בין התופס לבין התפיסה, שכן השניים היו לאחד, מאחר שהתודעה בשלמותה התמלאה בדימוי תפיסתי אחד ויחיד". היינו לאחד, דובון קוטב קטן שלי, פורח על הנחל! לא אכפת לך מהפלסטיק הזורם ומשקיות הבמבה שלצדך, וגם לי לא. אתה ואני מאוחדים לנצח נצחים, כאן בין הבניינים, בין הערים, בתוך הנצח, באנומליה הזו שנותרה ריקה מבטון.

האקליפטוסים באזור מערות אפקה (צילום: שלומי יוסף)

אני חוזר לעצמי ומטפס חזרה אל השדה. מיני קולות בוקעים ממנו וזה מקפיץ אותי. העיר מלאה צלילים ורעשים של דברים מפחידים באמת – מה עושה מכונית מלבד לדרוס אותך? – אבל אני כל כך לא מורגל ברשרושים ובלחשושים האלה שאני נדרך כאילו אני חוצה את אלנבי בליל חמישי. רעש המכוניות והאוטובוסים מהכביש המהיר נשמע כאן גם הוא ואחרי צעידה של דקה בשמש שכבר קופחת על ראשי (הבאתי כובע, למזלי) אני רואה את שעיטת נחיל הפח הממונע. מבעד לכביש שכונות מכוערות מדגישות את יופי הטבע. הצורות בטבע יפות כל כך. הן קבועות אמנם, אבל הן מתפתלות ובלתי צפויות, ואילו הצורות של הבניינים צפויות ומשעממות כל כך. בין השיחים נוחת עורבני, שולה חרק כלשהו שעמד על פרח וכנראה נהנה מארוחה מתוקה אחרונה לפני שירד לתהום החשוכה בבטן הציפור. רק בשדה הזה יש בטח יותר יצורים מתושבי תל אביב כולם. חרקים, ציפורים, זוחלים, שלא לדבר על הרמה המיקרובית. רק בצמח אחד יש חיים ששווה להציל מהבנייה. רק בפרח אחד. רק בעלה.

אחרי כמה שעות בשטח התודעה נפתחת לאחדות של הטבע. אתה מפסיק לראות אותו כפרטים ורואה אותו כישות אחת מרובת צורות

בשלב כלשהו אני מפסיק לנסות לקטלג את הצמחים, לקרוא להם בשמות. אחרי כמה שעות בשטח התודעה נפתחת לאחדות של הטבע. אתה מפסיק לראות אותו כפרטים ורואה אותו כישות אחת מרובת צורות. תמיד אהבתי להיות בטבע, זה מחבר אותך מיד לרגע הזה ומשחרר אותך מכל הדאגות שפתאום נראות לא רלוונטיות בעליל, כאילו מעצם השהות במקום שקט וירוק אתה חוזר להיות הביולוגיה שלך בלבד. אף פעם לא הייתי מהילדים שמכירים את השמות של כל הצמחים או יודעים לנווט על פי תוואי השטח. אני נכנס לטבע – אם יש דבר כזה "להיכנס" לטבע – ומרגיש את האחדות שלו. זה דבר שחסר מאוד בעיר. העיר מחולקת לרחובות, בניינים, דירות, חדרים. יש בה המון פרטים ואין בה ממש אחדות. קשה לשים לב למכלול של העיר. יש בה זרם מהמם של אנשים ופעולות שיכול להידמות לאחדות, אבל זו אחדות שיוצרת זרות, ניתוק רגשי, ההפך מהאחדות של הטבע.

ככל שמתקרבים בחזרה לשכונה ים הקוצים הסגולים משנה את קולו. כאן הוא כבר לא מדבר עם הנחל המרוחק ממנו אלא עם העיר עצמה, והקולות בהתאם – הצרצרים שממלאים אותו עושים "פטפטפטפטפטפט" כמו הממטרות בגינות המטופחות של הווילות עם היציאה האחורית לשטח.

בתי רמת אביב ג', צעד מהטבע (צילום: שלומי יוסף)

אני חולף מזרחה על פני החצרות האחוריות של שורת הבתים והולך שוב מעט צפונה, עולה על גבעת כורכר. אני מכיר את הכורכר, זה הבית שלי. בנס ציונה יש רכס כורכר. הנעליים שלי מכירות את החומר הזה והידיים תופסות בו כמו בדוד אהוב שהיה חסר. על ראש הגבעה צומח עץ שאת שמו אינני יודע. אני נעזר בשורשיו החשופים ומטפס למעלה. הוא נראה די עתיק. מישהו תקע בו בורג, כמה ענפים נכרתו, אבל הוא צומח. בכל מקום פורצים ממנו ענפים עם עלים שמכוונים לשמש כמו אנטנות, 150 מיליון קילומטר של עסקה שמיטיבה איתם ואיתנו: אנרגיית השמש ממירה מים מהשורשים ופחמן דו חמצני מהאוויר – החומר שאותו אנחנו פולטים כמו מטורפים ומשבש את האקלים – והופכת אותם לסוכר עבור הצמח ולחמצן שממנו אנחנו נהנים. מחקר שהתפרסם בשבוע שעבר בכתב העת Science טוען שנטיעה של טריליון עצים תמתן את משבר האקלים. כאן, על הגבעה הזו, יש עץ אחד. סביבו כבישים מהירים, שכונות, מפעלים, ותחתיו שמורה קטנה, אי אחרון של טבע עירוני בים הבטון.

אני יורד מהגבעה וחוזר לשורת האקליפטוסים הראשונה, שעל מהרחוב. אני מתיישב בצל ונוגע בקליפה המתפצלחת של העץ. עכביש ארך רגליים הולך לי על היד. אני מבריש אותו ממנה בעדינות. בחודשים האחרונים התפרצה בעיר בהלת עכבישים ונחשים, לפתע גילו התל אביבים שהטבע מחפש מקום בעיר שהשתלטה על כל חלקה ירוקה. כל משפט שאכתוב כאן על ההתנתקות שלנו מהטבע יהיה קלישאה. לבסוף קמתי, ניגבתי את הזיעה מפניי, חזרתי אל השכונה ותפסתי מונית לדרום העיר. בדרך, בכביש המהיר, שמתי לב לצמחים שנאחזים בשורת האדמה שמפרידה בין הוואדי של איילון לעיר שלמעלה וחשבתי על האדמה שתחת האספלט, שתחת גלגלי המונית, כמה חיים יש שם ודאי.