לפני הכל "מרטי סופרים" מספר סיפור טוב, ועושה זאת באופן סוחף. לאורך הדרך הוא שוזר תמות אמריקאיות מוכרות, ומתבל בניצול מעמדי ובאנטישמיות, שמוסיפים נפח לסרט החמקמק הזה, המתואר בפרסומים כדרמת ספורט קומית. זה סרט אינטנסיבי ועמוס מבחינה עלילתית, והוא מזכיר מאוד את "יהלום לא מלוטש" של האחים היהודים ג'וש ובני ספדי. אלא שבניגוד לדמותו המעצבנת של סוחר היהלומים בגילומו של אדם סנדלר בסרט מ-2019, מרטי מעורר אהדה מרגע הופעתו על המסך ועד לשוט הסיום המרגש.
>>מבקרי הקולנוע קבעו: "נאנדאורי" הוא הסרט הישראלי הטוב של 2025

גיבור סרטו של האח הבכור לבית ספדי חולם להתעשר, אך יותר מכך חשוב לו להוכיח שהוא הכי טוב בתחומו. בשל האתיקה הספורטיבית שלו אנחנו מזדהים איתו ומוכנים לסלוח לו על כל נכלוליו. נוסף לכך, מוזר לכתוב את זה על בחור בן 29, אבל זה ככל הנראה תפקיד חייו של טימות'י שאלאמה, שמתמסר בכל מאודו לדמות שג'וש ספדי כתב במיוחד עבורו. שאלאמה מגלם את הבחור השאפתן שעל שמו נקרא הסרט באנרגיה נואשת, עטופה בחן מתריס, כעכבר ביבים ששואף לטרוף חתול.

האוטוביוגרפיה של מרטי רייזמן, שהיה אלוף פינג פונג יהודי אמריקאי בשנות החמישים, שימשה השראה ישירה לדמות הבדיונית שבסרט, המגולל וריאציה יהודית על הסיפור האמריקאי הקלאסי (ועל הכזב של החלום האמריקאי). בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את מרטי מאוזר בחנות נעליים של דודו בברוקלין, שם הוא עובד כמוכר. השנה היא 1952, טניס שולחן אינו תחום ספורט מוכר במיוחד בארצות הברית, ואף אחד לא מאמין בחלום של מרטי להיות אלוף העולם. הדוד רוצה לקדם אותו לתפקיד מנהל החנות, אבל מרטי ממוקד בתחרות טניס שולחן בלונדון שבה הוא בטוח שינצח. הוא רק זקוק למימון כדי להגיע לשם.

כמו שחקן הביליארד התחמן אדי פלסון מסרטו הגדול של רוברט רוסן "The Hustler"י(1961), מרטי צובר דולרים בהימורים על משחקי פינג פונג באולמות צדדיים, שבהם הוא מעמיד פנים שהוא שחקן נטול ניסיון. אבל זה לא מספיק. כשהדוד מתחמק מלתת לו את השכר שהוא מאמין שמגיע לו, מרטי גונב את הכסף מהכספת שבחנות ונוסע ללונדון. בתחרות הוא נתקל לראשונה באלוף יפן, מדינה שנאסר עליה להשתתף באירועי ספורט בינלאומיים מאז מלחמת העולם השנייה. עם חזרתו לניו יורק, מעשיו הקודמים – בהם זיון חפוז עם חברת הילדות שלו רייצ'ל (אודסה עזיון), שמתגלה כתחמנית לא פחות ממנו – מסבכים אותו בשרשרת הולכת ומסתבכת של סיבוכים. וזו רק תחילת הסיפור.

תפקיד חייו. "מרטי סופרים". (צילום: יח"צ)

כמו הרבה גיבורים קולנועיים שיצאו להגשים את החלום האמריקאי, מרטי הוא בן מעמד הפועלים שמנסה לשדרג את מעמדו באמצעות הכישרון המיוחד שלו, יוזמה (גם עסקית), ולא מעט חוצפה. בדרכו עומדים איש העסקים מילטון רוקוול, רעייתו שהיא כוכבת הוליוודית לשעבר (גווינת' פאלטרו), נשיא האיגוד העולמי של טניס שולחן, גנגסטר זקן, ועוד דמויות ציוריות. בעוד ההתקלות באיש העולם התחתון היא אלימה, האלימות האמיתית בסרט מגיעה מכיוונם של אנשי העסקים, שמפיקים הנאה סדיסטית מלדרוך על אנשים ממעמדות נמוכים, על אחת כמה וכמה אם הם יהודים חצופים שאינם יודעים את מקומם. ספדי מאפיין אותם כערפדים אנושיים (שימו לב איך הכוכבת המזדקנת עושה אהבה), ומשלב בסרט סצנה שמזכירה אירוע דומה לזה של השפלת הפנומן היהודי ב"הברוטליסט".

יש למרטי גם חברים שמתגייסים לעזור, בהם נהג מונית שחור (טיילר אוקונמה, הידוע בשם הבמה טיילר, דה קריאייטור), ואלוף פינג פונג ניצול שואה (גזא רוהריג מ"הבן של שאול" בהופעה נוגעת ללב). דמותו של הספורטאי ששרד את אושוויץ נכתבה גם היא בהשראת סיפורים אמיתיים, והיא תורמת לסרט את אחד מרגעיו המוזרים והמצמררים ביותר. החברים הנאמנים עוזרים לנו לחבב את מרטי, ולהבין את מורכבותו כאדם, אף שהוא גורר אותם להסתבכויות שלו.

סוחף ומדבק. "מרטי סופרים". (צילום: יח"צ)

כל הדמויות מלוהקות ומשוחקות להפליא. חלקן מגולמות על ידי אנשים שאינם מוכרים כשחקנים דווקא, מה שתורם לתחושת החספוס האותנטי של הסרט. קווין או'לירי, המגלם את רוקוול, הוא איש עסקים קנדי שהפך לכוכב תכניות ריאליטי – כמו טראמפ ב"המתמחה"; בדמות הגנגסטר מופיע הבמאי המחתרתי אייבל פררה ("פקד מושחת"); מעצב האופנה לשעבר אייזק מזרחי מתארח בתפקיד יחצ"ן, והלוליין הצרפתי פיליפ פטי – שהתפרסם כשהילך על מגדלי הסחר הבינלאומי – הוא מנחה אירועים בלגי. יוצאת הדופן הבולטת היא גווינת' פאלטרו באחד מתפקידי הטובים ביותר ככוכבת זוהרת לשעבר ששונאת את חייה, ויונקת מעט חיות מהספורטאי הצעיר.

אורכו של הסרט, האזכורים ההיסטוריים, הרבדים החברתיים וריבוי הדמויות מעניקים לו טווח אפי, עם היותו גמיש וקל תנועה כמו גיבורו. רק הקו העלילתי שהוקדש לכלבו האבוד של הגנגסטר נראה לי צעד אחד יותר מדי – הוא מהווה מעין סרט קצר ומטורלל בפני עצמו. משחקי הפינג פונג המלהיבים צולמו לעילא על ידי דריוס קונג'י ("שבעה חטאים", "מיקי 17"), והפסקול הנהדר משלב באנכרוניזם מופגן שירים משנות החמישים עם להיטים משנות השמונים כמו "Change", ו-"Everybody Wants to Rule the World" של Tears for Fears.

כאמור, בהיותו ספורטאי מחונן שמכשיל את עצמו שוב ושוב, מרטי מזכיר את אדי פלסון שגולם על ידי פול ניומן, אבל הטון של הסרט שונה – יותר פרוע מטראגי. ב-1986 מרטין סקורסזה ביים את "צבע הכסף", סרט המשך אנרגטי ל"The Hustler", שבו ניומן שב לגלם את פלסון הלוקח תחת חסותו שחקן ביליארד מוכשר ופזיז בגילומו של טום קרוז הצעיר. "מרטי סופרים" מושפע באופן ברור משני הסרטים האלה, וביחד הם מרכיבים מעין טרילוגיה. אך עם היותו סרט תקופתי שמעלה באוב קלאסיקות אמריקאיות, זה קולנוע מתריס, רענן ועדכני. איזה יופי שבעידן הפרנצ'ייזים והסטרימינג עוד אפשר לעשות סרטים בעלי רוח עצמאית.
4.5 כוכבים
Marty Supreme בימוי: ג'וש ספדי. עם טימות'י שאלאמה, גווינת' פאלטרו, אודסה עזיון. ארה"ב 2025, 150 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• סרטים מומלצים