בסרט הזה יש רק נקודת אור אחת. למרבה הצער זו לא נועה כהן

“נבחרתי להעניק מתנה לעולם. המתנה הנפלאה ביותר שהעולם קיבל אי פעם. אתם חושבים שאתם מכירים את הסיפור שלי. תאמינו לי, אתם לא". כך נפתח הסרט "מרים", המספר את סיפורה של מריה הקדושה. כשסרט נפתח ככה, הציפייה היא שיגלו לנו דברים חדשים ומעניינים על הדמות, שיתנו לנו פרשנות מקורית או יספקו אבחנות שלא יכולנו להגיע אליהן בלעדיו. זה לא המקרה של "מרים", שעלה בנטפליקס ביום שישי האחרון, שכן אין שם פרשנות או ביקורתיות כלפי הדת, אלא פשוט הסיפור של מריה כמו שהוא, הישר מהברית החדשה. 

>> "הנכס" הוא דרמה קומית מפתיעה ושובת לב. ושרון סטרימבן סנסציה
>> צחוקים איתכם, תישארו: 16 סרטי הפארודיה הטובים בתולדות הקולנוע

את מריה הקדושה אין צורך להציג, אבל רק ליתר ביטחון נציין כי היא אמו של ישו, שכביכול נכנסה להריון מרוח הקודש, נמלטה מהורדוס וילדה את מי שעתיד להיות המשיח. כל זה קורה על רקע שלטון המלך הורדוס, אותו משחק אנתוני הופקינס שלגמרי גונב את ההצגה. למעשה, היה אפשר לספר רק את סיפורו של הורדוס והסרט היה יוצא הרבה יותר טוב. זה בערך כל הסיפור. הדמות של מריה (או מרים, לבחירתכם) לא מאד מעניינת משתי סיבות עיקריות: הדמות מאד פסיבית ונועה כהן, שמגלמת אותה, לא משחקת מספיק טוב למרבה הצער. חלק לא קטן מהקאסט הוא ישראלי, זאת "במטרה לשמור על אותנטיות" אבל מוצא אתני לא שווה כלום כשרמת המשחק מאד נמוכה. השחקן הישראלי היחיד שעושה עבודה טובה הוא אורי פפר, שמשחק את אביה של מרים, יהויקים. 

נועה כהן היא דוגמנית שהחלה לשחק בסדרות ילדים ונוער ולא למדה את תורת המשחק. זה לא שאין בתעשייה שחקנים שלא למדו משחק, אבל רוב השחקנים הטובים כן למדו, והם לא טובים יותר כי יש להם דיפלומה, אלא כי יש להם יותר כלים לעבוד איתם. כהן לא מרגישה אותנטית או אנושית, וזה מפספס לגמרי את המטרה שהבמאי הנוצרי הקתולי די.ג'יי קארוזו הציב לעצמו.

אבל הליהוק הוא ממש לא הבעיה היחידה בסרט. מרים של נועה כהן היא דמות לא סוחפת ולא מרגשת, היא בעיקר נגררת ממקום למקום ומקבלת כל הזמן ציווי אלוהי. אין לה יותר מדי בחירות או קונפליקטים משלה. היא נשלחת בילדותה לעבוד את אלוהים בבית המקדש של הורדוס, היא נכנסת להריון לא רצוי וצריכה לברוח כי רודפים אחריה מבלי שיש לה אמירה בנושא. זה לא חומר לדמות ראשית. עם זאת הבמאי בחר להפוך אותה לכזאת, למרות שהיא לא מתאימה למשבצת הזאת, והוא גם לא מחדש יותר מדי. הדמות של מריה מזכירה כאן יותר את הסיפור של בראן מ"משחקי הכס", נכה על כיסא גלגלים שנגרר ממקום למקום והוא חווה כל מיני התרחשויות מבלי שהוא באמת נדרש לעשות משהו.

הסיפור של מריה הקדושה מסופר כמעט כמו שהוא כתוב בברית החדשה, ללא פרשנויות אלטרנטיביות, וגם מבחינה אמנותית הוא לא מציע אמירה חדשה או מסר חדש. בכל זאת – יש דבר אחד שהסרט כן עושה טוב (חוץ מאנתוני הופקינס, כמובן): הוא קושר את הנצרות ביהדות. יש המון נוצרים אנטישמיים שלא מבינים בכלל את הקשר בין שתי הדתות, אבל הסרט מנכיח את זה בענק, גם עם הקאסט וגם עם כמות העברית שיש בו. לפעמים זה נשמע כמו הקלטות משוק הכרמל, אבל אין ספק שזה הרבה יותר עברית מכל סרט הוליוודי אחר שדיבר על העם היהודי.

סרטי דת נוצריים הם תת-ז'אנר פחות מוכר במחוזותינו, אך בארה"ב הם צוברים פופולריות רבה בקרב המאמינים ואני גם מאמין שבסופו של דבר זה קהל היעד. אולי עבורם הקשר בין הנצרות ליהדות הוא חידוש. ועדיין, זה לא מספיק כדי לבנות על זה סרט, בטח לא בתפוצה רחבה בפלטפורמה כמו נטפליקס. אני מודה, יש בי אהבה מסוימת לתמות נוצריות – המלחמה של לוציפר באלוהים,  מלאכים ושדים ובכלל קווי עלילה תנ"כיים הם כר פורה ליצירות קולנועיות וטלוויזיוניות רבות, אבל זה צריך להגיע עם ערך מוסף, זה לא יכול להיות חסר תוכן וחסר מעוף ובטח לא יכול להיות חסר אמירה לחלוטין. האם הסרט מספר את סיפורה של מריה? כן. האם זה מעניין? לא, וכשנועה כהן משחקת זה אפילו די קרינג'י. 

"מריה" הוא סרט דת נוצרי במלוא מובן המילה, שנכשל לסחוף את הצופה לתוך הרפתקה שהוא לא מכיר. נקודת האור היחידה בסרט היא אנתוני הופקינס ואולי גם העובדה שהוא קושר בין הדת הנוצרית לבין הדת היהודית, כאמור, אבל לא יותר מזה.היה עדיף שייקרא "הורדוס" ושיתנו לנו עוד מאנתוני הופקינס, כי אלה היו הרגעים המעניינים היחידים בכל הסרט הזה. מריה נבחרה כדי "להעניק לעולם מתנה נפלאה" וטענה כי "אנחנו לא מכירים את הסיפור שלה", אבל אם זה הסיפור שלה, אולי עדיף שגם לא נכיר. אה כן, ותודה על המתנה שהביאה לנו אינקוויזיציה, מסעות צלב וכמובן את ה-KKK. אחלה עבודה מריה.