אמרו הרבה דברים על ההפגנה שהרעידה את תל אביב אתמול. כולנו מבקרי הפגנות מקצועיים וכולנו יודעים בדיוק מה היה חסר בהפגנה הזאת, מה היה יותר מדי, מי כן היה צריך ולא היה צריך לנאום, האם התנועה ההיא עשתה מחטף לארגון ההוא ומי אשם בפיצול, איזה דגלים ושלטים מותר ואיזה אסור. חבל מאוד שכולנו לא מקשיבים לכולנו כי ככה בדיוק כולנו הגענו למצב הזה. עוד לפני שיש למחאה הזאת שם, בטרם תנועת ההתנגדות התניעה, יש לנו כבר את אנשי "המחאה איבדה אותי". אלה אותם אנשים שגם מחאות קודמות איבדו. אלה אנשים שקל לאבד פשוט כי הם אף פעם לא באמת היו איתנו.

מי שלא אהב את מה שהוא ראה אתמול – עוד לא ראה כלום. זאת הייתה בקושי הפגנת חימום, מאופקת ומנומסת, ללא שמץ של הבעת זעם ממשי. ניכר היה שאנשים אינם יודעים אפילו מה לצעוק (מישהו צריך לומר שהניסיון להפוך את "דמוקרטיה או מרד" בניגון של Seven Nation Army ללהיט מחאה פשוט לא עובד). עשרות האלפים שהגיעו לכיכר הבימה נראו אבודים ומבועתים, נרגשים לפגוש המון כמותם אבל לא בטוחים מה לעשות עם זה. אפשר בכל זאת לקבוע באופן די גורף מה לא כדאי לעשות עם כל האנרגיה האצורה הזאת: לבזבז אותה על ויכוחים לגבי אופי ההתנגדות ומהות המחאה.

בכל תנועת התנגדות עממית המונית אפקטיבית שמורכבת מקבוצות רבות, חייבת כל אחת מהקבוצות – ובעיקר הפריווילגית שבהן לוותר מראש על הניסיון למשטר את המחאה ולקבוע את גבולותיה. לא אהבתם? תעשו הפגנה משלכם, עם שלטים שלכם ומסרים שלכם במקום לצעוק על אנשים אחרים איך הם אמורים למחות. אפשר להתווכח מפה ועד סוף הפיד שלכם בטוויטר אם כן איימן עודה או לא איימן עודה. זה תחביב קצת מוזר אבל אנחנו לא שופטים. צריך להבין בדחיפות רק דבר אחד: איש אינו שואל אתכם. אין לכם יותר את הפריווילגיה לקבוע מי כן ומה לא. אי אפשר לשלוט בדף המסרים של עשרות אלפי מפגינים. המרכז הפוליטי צריך להתאפס על עצמו בדחיפות ולהבין שהמלחמה הזאת על הבית היא לא רק המלחמה שלו ויהיו בה קולות רבים.

דוברי המרכז הפוליטי בתקשורת אוהבים מאוד את המונח "שמאל מתאבד", ושמחו להשתמש בו גם בהקשר של שניים-שלושה דגלי פלסטין שהתנופפו בין אלפי הדגלים השונים והמשונים. אבל מי שבאמת מתאבד כאן הוא המרכז. הסירוב שלו לראות כיצד המאבק על הדמוקרטיה קשור בטבורו אל הכיבוש, הסירוב שלו לשותפות עם אזרחי ישראל הערבים, והניסיון הבלתי פוסק שלו לצייר את השמאל כהזוי אפילו עכשיו כשהחרב על צווארה של הדמוקרטיה – הם השירות הטוב ביותר שהימין הלאומני-משיחי יכול היה לייחל לו. הוויתור מראש על פרטנרים אפשריים למטרה משותפת ותקיפתם של פרטנרים כאלה – זו ההתאבדות הפוליטית האמיתית.

יש בינינו אנשים טובים שבאמת מתנגדים לכל מה שמתרחש עכשיו בכל ליבם, מוכנים לשמוע על יוזמות מרי אזרחי, מוכנים לחסום כבישים, ממתינים להנהגה שתגיד מה עושים. אתמול אמרו לאנשים האלה בכיכר "בואו, עושים צעדה למוזיאון" והם צעדו בצייתנות, חלקם מבלי לדעת לאן הם הולכים. הם כנראה הופתעו מכך שעל הבמה דיברו הנואמים גם על הכיבוש, על צדק חברתי, על זכויות עובדים. מה קשור עכשיו כל זה, רטנו רבים, כאילו ריסוק הדמוקרטיה ומערכת המשפט לא ישמיד גם את מעט הזכויות שיש לאוכלוסיות המוחלשות ויפגע בהן לפני כולם. כאילו שאנחנו לא צריכים את האוכלוסיות האלה איתנו.

המרכז הפוליטי הוא כוח חשוב במאבק נגד הממשלה האנטי-ישראלית הראשונה בישראל, אבל הוא כנראה לא יהיה זה שינהיג את המאבק הזה. הוא מבוהל מדי. המרכז הפוליטי מעדיף סופ"ש בפריז על פני שותפות אד-הוק עם איימן עודה, כי הבה נודה בכך, סופ"ש בפריז זה הרבה יותר כיף אפילו אם אתם מחבבים את איימן עודה. הרעיון שאין לדמוקרטיה הישראלית תקומה ללא שותפות אמיתית עם הציבור הערבי במדינה הוא נפילת האסימון האיטית בהיסטוריה, ומבחינת המרכז ושאריות השמאל הציוני, האסימון עוד לא הגיע לתחתית. זה קורה עוד לפני שעשינו צעד ראשון בדרך להתנגדות. זאת הולכת להיות דרך מאוד ארוכה.

• טור דעה
• הבועה
• מחאה
• דמוקרטיה
• כיבוש