האמנות המקומית מתחילה להבין את גודל המשבר

שש גלריות מרכזיות נסגרו השנה בתל אביב, אמנים צעירים מתקשים להחזיק במקביל דירה וסטודיו והגלריות והמוזיאונים בכלל לא משלמים להם. מחקר חדש שופך אור על המצב העגום של תעשיית האמנות בישראל

מחאת האמנים במוזיאון תל אביב (צילום: דפנה טלמון)
מחאת האמנים במוזיאון תל אביב (צילום: דפנה טלמון)
24 באוגוסט 2017

יצירה אמנותית בישראל היא עניין מאתגר שלא לומר מתסכל. רוב האמנים מלהטטים בין היצירה לעבודה יומיומית ומתמודדים עם עלויות גבוהות של החזקת סטודיו ודירה במקביל, ורובם מתקשים להתברג בגלריות נחשבות ובתערוכות מוזיאליות. אלו שכן מצליחים נתקלים לא פעם בתנאים נצלניים ולא הוגנים. שלא לדבר על להתפרנס מאמנות – במקרה הטוב, אמן מצליח למכור עבודה אחת או שתיים מדי פעם ובמקרה הגרוע הוא מוציא הרבה מאוד כסף מכיסו ולא רואה תמורה בטווח הארוך.

מלחמת ההישרדות הזאת היא לא חדשה מרעישה והיא נחלתם של אמנים פלסטיים בכל העולם, אבל נראה שבארץ המצב חמור הרבה יותר בשנתיים האחרונות לנוכח מספרם ההולך וגדל של בוגרי בתי הספר לאמנות לעומת מספרם ההולך ומידלדל של חללי תצוגה ראויים. רק השנה נסגרו שש גלריות מרכזיות בעיר, בהן נלי אמן וג'ולי מ. הוותיקות, והיד עוד נטויה. הגלריות שכן מצליחות לשרוד כמעט לא מקבלות אמנים חדשים לשורותיהן, ואם לא די בכך – הן מרבות לקיים תערוכות לאמנים בינלאומיים – מקור הכנסה משמעותי הרבה יותר מהאמנות הישראלית.

ביום רביעי הקרוב יתקיים בבית אריאלה כנס במסגרת הפרויקט "סלון עירוני" שיזמה איריס מור ז"ל. הכנס ידון במעמדו של האמן בחברה הישראלית ויתבסס על מחקר – מהמקיפים ביותר שנעשו בשנים האחרונות – שממפה וסוקר את תחום האמנות הפלסטית בארץ. את המחקר יזם איגוד האמנים הפלסטיים, גוף שמתקיים מתקציבים זעומים עד אפסיים ומנסה בשנים האחרונות למתג את עצמו מחדש. הייחוד של תוכנית המתאר המקיפה היא העובדה שכותביה הם אנשי אמנות פעילים אשר יום אחר יום חווים את הקשיים והאתגרים של התחום: איתן שוקר, לשעבר יו"ר איגוד האמנים, הוא אמן, מרצה ופועל רבות למען העלאת המודעות לאמנות הפלסטית; נורית אשר־פניג היא עורכת דין שמתמחה בקשר שבין משפט לאמנות חזותית ועיצוב, תחום שלא היה קיים עד היום בארץ; רועי פביאן הוא אמן, אדריכל, חוקר ופעיל בתחומי האמנות.

רק 5% מתקציב התרבות מגיע לאמנות הפלסטית. שרת התרבות מירי רגב (צילום: בן קלמר)
רק 5% מתקציב התרבות מגיע לאמנות הפלסטית. שרת התרבות מירי רגב (צילום: בן קלמר)

מהמחקר של השלושה משתקף מצבו העגום של עולם האמנות – המוזיאונים והגלריות הציבוריות לא משלמים שכר אמן או תמלוגים לאמנים, החללים השיתופיים הרבים שנוסדו בעשור האחרון מצליחים אמנם לשרוד אבל נלחמים בביורוקרטיה מתישה ומקוממת, והאיום התמידי על צמצום התקציבים הזעומים ממילא למוסדות אמנות עלול להביא לקריסתם.

ולמרות זאת שוקר, אשר־פניג ופביאן מעידים כי בשנים האחרונות מתחילה להתפתח תודעת מעורבות ואקטיביזם בקרב אנשים אמנות. "זה משהו ממש חדש, סוג של התבגרות שעולם האמנות צריך לעבור. יש מחיר כבד לאליטיזם הזה של האמנות", אומר שוקר. "אני חושבת שעולם האמנות משתנה לנגד עינינו. קם דור חדש של אמנים טובים וחזקים שאינם עובדים עוד בשיטה של ייצוג על ידי גלריה מסחרית, אלא בצורה של גלריה שיתופית או שהם עצמאיים לגמרי. אבל מצבם נשאר כשהיה – מעט מאוד זכויות (אם בכלל) והיעדר חקיקה שמגנה או מעודדת את השוק", מוסיפה אשר־פניג.

אחת הבעיות העיקריות העולות מהמסמך היא העובדה שמכל האמנויות, האמנות הפלסטית היא החלשה ביותר ונמצאת במצב של תת תקציב. רק חמישה אחוזים מתקציב התרבות הממשלתי מגיע אליה. "לא רק שהציבור הישראלי לא סופר את הסקטור הזה, אפילו תחום התרבות לא מכיר את המושג הזה של האמנות הפלסטית ומדובר באנשים מקצועיים, בני תרבות", מציין שוקר.

למה זה קורה לדעתכם?

שוקר: "אנחנו רגילים לעבוד לבד, בניגוד לרוב האמנויות שנעשות עם עוד אנשים ויש תחושת קהילה. עוד סיבה היא העובדה שאנשי המפתח שיושבים בוועדות של משרד התרבות ובממשלה הם בעיקר אנשי תיאטרון. תיאטראות יודעים טוב מאוד לריב ביניהם על תקציבים, אבל כשצריך הם הולכים יד ביד לכנסת ועושים שריר ביחד, יש לזה כוח. לצערי לא תראי דבר כזה במוזיאונים. זה משהו שלוקח זמן".

אשר־פניג: "יש קושי גדול ביצירת קהילה מאוחדת, אף שיש ניסיונות לא רעים בכלל, שלא לדבר על התפיסה הרווחת שנלמדת בבתי ספר לאמנות שיש להתרחק מכסף וממסחור ולהתעסק אך ורק באמנות. יש תפיסה מוטבעת ומקודשת של "האמן המיוסר". זה באמת עדיין קיים אף שיש אמנים רבים שכבר אינם חיים ככה".

מה לדעתכם הקושי או האתגר הכי גדולים לאמנים היום בישראל?

פביאן: "אני חושב שהקושי הכי גדול הוא ההתנהלות מול הממסד והבנה איך הממסד פועל. פרט ליחידי סגולה שמצליחים לפרוץ, לרוב האמנים יש קושי גדול לגשר על הפער בין צורכי היומיום לבין התנהלות ביורוקרטית מסודרת. אמנים מדברים בשפה אבסטרקטית או חווייתית, הם לא עובדים סוציאליים. אמנים יכולים להפליג ובכך טמון הקושי שלהם".

אשר־פניג: "קיימת תחושה שאמנות היא לא באמת מקצוע, שאמן לא יכול או לא צריך להתפרנס מעבודתו. הניצול והפריצות הם רבים. אין התייחסות אל האמן כמקצוען, לעתים מפני שהאמנים עצמם אינם מתייחסים אל עצמם ככאלה. המצב הזה חייב להשתנות".

סלון עירוני, בית אריאלה, שד' שאול המלך 25 תל אביב, רביעי (30.8) 20:00, כניסה חופשית