הייתי הראשון בשכבה עם שיער בחזה. גם את משבר גיל ה-40 קיבלתי מוקדם

כדי להבין למה אני בן 37 וייתכן וכבר עברתי את משבר אמצע החיים שלי צריך לחזור קצת אחורה. גיל ההתבגרות שלי היה רצף רגעי קרינג' בלתי נגמר כמו אצל כל אחד אחר, אבל על השיאים שהוא סיפק אי אפשר להתלונן. הייתי הילד הראשון עם שיער בבית השחי, בחזה, ובעוד מקומות שצונזרו כדי לשמור על תיאבונם של העורכים, אז, היה מדובר בחגיגה. כשאתה במעלה הגבעה כל התקדמות היא מדהימה, רק חבל שאתה לומד להעריך את זה רק בזמן הדהירה למטה, והרגע בו חבר העיף את כל הבנות מהחדר וביקש שאראה לשאר הבנים את שיערות החזה הוא עד היום הרגע הכי הומואירוטי בחיים הוניליים שלי. אולי זה מסביר למה את משבר גיל ה-40 שלי קיבלתי לפני כולם. לפחות ככה חשבתי. ההתרגשות הקטנה הזו בקצות האצבעות, הפרפרים בבטן כשאתה קולט משבר חדש ומרגש שמגיע, מסתורי ולא מוכר, הגיעה אליי כבר בשלהי שנות ה-20. ההבדל היחיד מהחטיבה הייתה שהפעם ממש לא הייתי לבד.

>> משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

כפי שתקראו פה הרבה, משבר גיל ה-40 הוא לא רק הסטריאוטיפ הדוחה-בגלל-שהוא-לעיתים-נכון של גירושים, אופנוע וחברה צעירה שמחכה לך על נדנדת מין בסלון תוך כדי שהיא מהרהרת על הבחירות שהיא עשתה בחיים. הוא בראש ובראשונה התמודדות עם המוות, עם אי הודאות שנוצרת בחיים שהתנהלו בצורה די שגרתית עד אותו רגע. רק שהתפיסות האלו כבר לא רלוונטיות. כן, עדיין יש אנשים שמסיימים בית ספר, צבא, לימודים, חתונה והופ! לקריירה שמובילה למשבר גיל 40. משם, הדרך קצרה להבנה שלא עשית כלום בעולם, רדיפה אחרי חלומות בלתי מושגים, מוות של קרובי משפחה, עזיבת הילדים ובסוף התדרדרות פיזית והמפגש הבלתי נמנע עם מלאך המוות. כיף. בפועל, והקביעה הזו אמנם לא נבדקה מחקרית אבל כן רלוונטית לגבי רוב החברים שלי (שמהווים, כנראה, חתך אוכלוסייה דומה מאוד למי שיקרא את זה) כשאתה לא נכנס לתלם בגיל צעיר, אתה חווה משבר בגיל מוקדם הרבה יותר. משבר שהדור שלנו פשוט לא הכיר ולא התכונן אליו.

תהנו ממשבר גיל ה-40 שלכם עם נדנדת הסקס באמת. מתוך "איך לבנות חדר סקס" של נטפליקס

המסלול שלי לא שונה משמעותית מרוב הישראלים, לפחות מהצד החילוני: אנחנו פשוט מתחילים את החיים שלנו בשלב מאוחר באופן יחסי. משבר גיל ה-40 שלי היה בגיל 30, אבל הוא דמה הרבה יותר למשבר שאחרים חווים בתחילת שנות ה-20 שלהם: סיום צבא (אחרי שנת שירות) פלוס עבודה שלפני הטיול והטיול עצמו, מובילה לתחילת לימודים בסביבות גיל 25. חתונה? ילדים? זה הגיע רק בהמשך. וזה מביא אותך למעין שעטנז מוזר, ארוחת טעימות בין כל סוגי המשברים: אובדן דרך ותהיות לגבי הקריירה והחיים המקצועיים של גילאי ה-20, הורות מבולבלת בלי הכנה מוקדמת של שנות ה-30, וכל זה נדחס לפרק זמן קצר מאוד. כך שבשלב הזה אתה גם ג'וניור מתחיל במה שזה לא יהיה שהעבודה שלך, הורה צעיר חסר שעות שינה חברים וזמן פנוי, וכל זה מגיע עם בונוסים יפים שמתחילים לבצבץ באותה תקופה: הגב הכואב, שיערות באוזן, כרס ותופעות לוואי שלא הכרת כמו הזעה מטורפת באזור הצוואר בזמן שנ"צים, שמכריחה אותך לכבס כריות בתדירות לא הגיונית.

החיים בישראל דחוסים וחסרי הפוגה בכל תחום, ואיכשהו גם תחום הדיכאון של החלפת הכתובת דוחס שלושה עשורים לפרק זמן של כמה שנים. באופן מוזר, זה מוביל לכך שאני בן 37 ואיכשהו כבר התמודדתי עם כל זה. התמודדתי בצורה איומה, דרך אגב. העתיד התעסוקתי והכלכלי עדיין מלא בסימני שאלה, עוד לא הבנתי איך עובד הקטע הזה של לשלב ילדים, זוגיות, עבודה וחיי חברה בצורה הגיונית, והפחד מהמוות ומהגוף שהולך ומתמוסס לעיסה דוחה תמיד שם. אבל עדיין, לפחות התמודדתי עם זה. בעוד שלוש שנים אוכל לסמן V רשמי על כמה מהמאבקים הכי קשים של משבר אמצע החיים, ולדלג מעל השלב המביך של נדנדת המין וחסימת כבישים בשבת בבוקר עם אופניים כאילו הכביש שייך לכוס של האמא שלי. עכשיו בבקשה, תנו לי רק כמה שנים לנוח ואני מוכן למשבר היציאה לפנסיה.