לא היה אמור להיות לי משבר גיל ה-40. ואז התחלתי לראות כדורגל

לא היה אמור להיות לי משבר גיל ה-40. ידעתי שלא יהיה לי. שנתיים קודם לכן נולד לי ילד ואמרתי לעצמי שלא יהיה לי זמן ופנאי בראש להתעסק בכלל במהות החיים כי אהיה עסוק בלחתל. הרי מה תפקידו של משבר גיל ה-40? לגרום לך לעצור, להביט על מה שעוד לא עשית ותמיד רצית לעשות. אבל אני בדיוק עשיתי את הדבר אולי הכי גדול שאפשר, אז לא הייתה סיבה שאשאל את עצמי "מה עושים עכשיו". אני יודע מה עושים עכשיו.

צדקתי, לא היה משבר, גיל 40 בא והלך. ואז בא גיל 41. שנה שלמה הייתי אותו אסי רגיל ואז התחלתי לראות כדורגל. זה התחיל בתקצירים: עבדתי אז כשכיר וימי ראשון נהיו נסבלים יותר כשראיתי תקצירי כדורגל מסוף השבוע. גם היו איתי במשרד שני חבר'ה שממש אהבו כדורגל ומשהו בהתלהבות שלהם נדבק אלי. אז רציתי לאהוד קבוצה. כילד כפר סבאי היו רגעים שהחלטתי שאני אוהד את הפועל כפר סבא. זה היה אך טבעי להמשיך מאיפה שהפסקתי.

>> משבר גיל ה-40 שלי: לכל הטורים של הפרויקט

סליחה, הבטיחו לי אסי גל שלא אוהד כדורגל (צילום: יעל רייף)

טוב, "איפה שהפסקתי" זו קצת הגזמה. גם כילד, גם כנער וגם כל החיים עד אז ראיתי אולי שלושה משחקים מלאים של הפועל כפר סבא. בגיל חמש דוד שלי לקח אותי לראות משחק אבל בעיקר התמקדתי בנקניקיה והארטיק והגרעינים והעוד ארטיק אחד, אבל לא קרח, קסטה. בגיל 38 איכשהו הגעתי לשני משחקים ונהניתי, וזהו. ואז הסכר נפרץ. מה נפרץ, התפוצץ. תוך שנה עברתי מאדם שרואה כדורגל רק במונדיאל, וגם אז בעיקר את הגמר, לאדם שרואה הכל. בליגה האנגלית החלטתי שאני אוהב את מנצ'סטר סיטי כי הייתי משחק אותם בפיפ"א, בליגה האיטלקית חיבבתי את רומא, לא יודע למה, והתאהבתי בזלאטן איברהימוביץ' אז כל מקום שהוא שיחק בו אהבתי. ואהבתי גם את כל השאר. ליגת האלופות, יורו, סתם משחק בין ג'ירונה לריאל סוסיאדד בליגה הספרדית ככה ברקע.

אני לא יודע למה זה קרה דווקא בגיל הזה. אולי הגעתו של הילד הבהירה שאני הולך הרבה יותר להיות בבית בערב וחיפשתי משהו שימלא את הזמן. אולי העבודה במשרד הוציאה ממני את אסי הנורמלי. ואולי כמו שקורה לכולם בגיל 40 וחשבתי שלא יקרה לי, פשוט שאלתי את עצמי מה עשיתי בחיים שלי עד כה והתשובה הייתה: אני יודע מה לא עשית. לא ראית כדורגל. הנה, קח תחביב חדש, זה ימלא לך את הזמן יופי.

זה אכן ממלא את הזמן, זה בטוח. כשהפועל כפר סבא מפסידה ביום שישי אני צריך לשכנע את עצמי שכל שאר היום לא חייב להיות מבאס. אבל זה לא מילוי זמן, זו אהבה אמיתית. אמנם אני דביל שבגיל 41 יכל לבחור לעצמו את מי לאהוב והחליט ללכת על כזו שיהיה מאוד לא נעים איתה (הפועל כפר סבא, לא כדורגל באופן כללי), אבל זו עדיין אהבה. כשהפועל כפר סבא מנצחת אני שמח מאוד הרבה ממש. כל היום נראה טוב יותר. בעצם, אולי זה המשבר. המוח שלי החליט שהוא רוצה שאני אוהב עוד משהו, כי אין משהו שמוסיף עניין לחיים כמו אהבה – ובגיל 40 משהו בך רוצה עוד אחת. האהבה השניה שלי, אגב, אישתי, מאוד לא שמחה מזה. "התחתנתי עם מישהו שלא אוהב כדורגל", היא כל הזמן אומרת, "אז איך קרה שאני צריכה לשמוע את החרא הזה מהסלון לפחות פעם בשבוע?"

הוא כבר לא אוהד אותך, כן? הילד עם שי בן דוד, קפטן הפועל כפר סבא (צילום: אסי גל)

היא צודקת. אני לא יודע אם היא הייתה מעדיפה שפעמיים בשבוע אקום בבוקר, אלבש טייץ ואסע ליער בן שמן על אופניים שעולים 7500 שקל, אבל זה לא משנה כי אין מה לעשות, לחיים שלי יש רובד נוסף עכשיו והוא לא האופניים. אני ממש מבין בכדורגל כעת, מנתח מהלכים, בודק מי מגיע לאיזו קבוצה והולך עם הילד למשחקים. בעצם, אולי זו לא האהבה. אולי זה הילד. אולי רציתי משהו שיהווה חיבור בינינו וכדורגל היה הכי הגיוני? מצד שני, איזה אבא סדיסט מכניס את הבן שלו לאהוד את הפועל כפר סבא?

הוא כבר בן 7, הילד, וכרגע הוא אוהד מכבי תל אביב כי הוא לא טמבל, לאהוד קבוצה שמנצחת פעם בשלושה משחקים. גם הוא עמוק באהבה לכדורגל – מביא סטטיסטיקות, יודע משחקים שבועיים קדימה, שואל אותי המון שאלות. אנחנו משוחחים המון על כדורגל, אלא אם הוא שואל שאלות על דברים שקרו לפני יותר מחמש שנים. שם אני לא יודע כלום. ההיסטוריה שלי עם כדורגל הולכת בדיוק חמש שנים אחורה.