נדב הולנדר (41) ממש לא יודע להגיד אם אמנות יכולה להציל את העולם, אבל הוא יודע ששיר אחד שהוא כתב ביום ההולדת הקודם כן הצליח להוציא אותו מדיכאון יום הולדת, וגם זה משהו. בקצב הזה, יהיה לו אלבום שלם של שירי באסה בגיל 50
כמה ימים לפני יום הולדתי הארבעים הרגשתי זוועה. חשתי שאמנם כל יום אני יותר זקן ממה שאי פעם הייתי, אבל הפעם, וואלה הגזמתי. שתי חברות טובות שמעו את המצוקה בקולי, עלו על רכבת מתל אביב והגיעו אלי לצפון כדי לעודד. כשהן יצאו לדרך אמרתי להן "נו באמת לא צריך, הכל בסדר, מה קרה, כולה יומולדת". כשהן הגיעו אמרתי חכו כאן שנייה, נסעתי לתחנת הדלק הקרובה וחזרתי משם עם בלונים בצורת ארבע ואפס. עד כדי כך הייתי נואש לעידוד.
בסוף באמת היה ערב שמח – אבל רק בשבילן. הן ערכו מסיבת יוטיוב נהדרת עם שתייה אקראית מהמקרר ואני ישבתי בצד עצוב ועגמומי מאוד, מנסה לאתר נקודת אור בתוך חגיגת האבל המוזרה הזאת שהרגישה כמו אירוע הפרידה של דן בן אמוץ מהאייטיז. היות שנולדתי בתחילת האייטיז אני מספיק מבוגר כדי לזכור את המשדרים המיוחדים. בעוד החברות חוגגות את לכתי הקרבה, אני התכנסתי אל תוך מכשיר הטלפון שלי ורוקנתי את הרהורי הקודרים אל פנקס הרשימות. כשסיימתי להקיא את כל המילים כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. אפילו הבלונים נראו לי מתוקים. כשהחברות נרדמו והיוטיוב גווע לקחתי גיטרה, ארגנתי קצת את הטקסט והלחנתי בזריזות מה שיצא. בוקר אחרי זה ירדתי לוואדי וצילמתי לזה קליפ בזק. קראתי לזה בלוז יומולדת, ובבוקר יומולדתי הארבעים העלתי אותו לפייסבוק. התגובות היו מחממות לב בהרבה מברכות יומולדת שגרתיות שלעתים נשמעות כמו מילות תנחומים. וכך יצאתי מהיום הזה על הצד המחוזק, גאה בכך שכמו הברון מינכהאוזן בשעתו (נדמה לי שזה היה עוד בסבנטיז) חילצתי עצמי מתוך הביצה הטובענית של מחשבות הזיקנה והמוות.
בכלל לא זכרתי שיש דבר כזה עצבות טרום יומולדת, אבל אולי זה בגלל שעבר עשור מאז שחגגתי יומולדת כה עגול. בכל אופן באחד מלילות השבוע ישבתי להעלות על הדף והגיטרה את הרהורי הנוגים בעניין היומולדת, ואתמול חברתי הטובה דנה טל צילמה אותי שר אותם. השיר מוקדש לכל מי שהזמן מעורר בו עצבות, על אף שהבוקר אני דווקא מרגיש עלכיפאק. לחיי החצי שבדרך ❤️
Posted by נדב הולנדר – Nadav Hollander on Wednesday, December 30, 2020