הכל היה מוכן ליום הבחירות החשוב בתולדות המדינה. הרבה אנרגיות, הרבה זמן וגם כוחות תקשורתיים הושלכו – הכל לקראת רגע אחד, שאמור היה לבשר היסטוריה. הרגע שבו מדינת ישראל מגיבה לאסון הגדול בתולדותיה – ואולי מתחילה את התיקון. בסוף התברר שזה היה יום היסטורי, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

ערוצי החדשות נערכו ללילה הזה בכוחות מתוגברים. מחלקות הבידור חיזקו עם תוכניות סאטירה ("הישראלים" חזרה לפרק איחוד ב-13, "קופה ראשית" עם פרק מיוחד ב-11, וב-12 כמובן המשיכו את מסורת "ארץ נהדרת"), והמכונה התקשורתית הגדולה פעלה שוב כדי לנסות ולגעת בלילה המשמעותי הזה.

במוקד, לטוב ולרע, עמדה מחלקת החדשות של 12. יונית "אשת הברזל" לוי היא זו שהובילה עוד משדר בחירות עמוק אל תוך הלילה, חמושה בצוות הטאלנטים הפוליטיים – ובראשם מי שהיה ונותר כוכב הערב, תאהבו או לא, עמית סגל. שוב, לטוב ולרע, זה היה השואו שלו. הוא הפרשן הבכיר, הוא האיש שאליו הולכים בכל רגע משמעותי – ובעזרת הרבה עבודה קשה שלו, הוא היום הדמות המרכזית של חדשות 12.

אבל באופן כללי, על אף הבידוריות הרבה שהופגנה בלילה הזה, והעובדה שקשת תמיד ידעה להפיק שואו גדול כמו שצריך – כמחלקת חדשות היא חוותה שני רגעים מאוד לא זוהרים במהלך הלילה הארוך הזה. הראשון היה הראיון הקצר והדי מביך עם יו"ר זהות, משה פייגלין.

מי ששמע את פייגלין במערכת הבחירות הנוכחית ידע בדיוק מה הוא עומד לקבל. האפיזודה שלו בתור "ליברטריאן" (עאלק) שרק רוצה חופש מתה סופית עם ההצהרה שלו בעד סגירת נמל התעופה בן גוריון בשבת, שלא לדבר על דבריו בראיון ל-N12, בתשובה לשאלה על הרג תינוקות בעזה, ש"דמם מותר" ושברצועה "לא יישאר ולו עזתי אחד".

הרזומה של פייגלין היה מונח בפני עורכי המהדורה ובפני יונית לוי עצמה כשהיא פתחה לו מיקרופון בשידור. ואכן, תוך פחות מדקה הוא כבר הספיק לפלוט צואה גזענית מהפה שלו, כשאמר: "מה שקרה הערב זה 7 באוקטובר הפוליטי של מדינת ישראל". על רקע הזינוק של המפלגות הערביות במדגמים, המשמעות הייתה קשה לפספס: אזרחים ישראלים שמימשו את זכותם לקחת חלק במדינת ישראל משולים לאנשים שביצעו טבח מזעזע ורצחו חפים מפשע. אגב, כולל מוסלמים.

האמירה הזו לבדה הייתה אמורה להספיק כדי להוריד את פייגלין משידור. אבל פייגלין המשיך עוד מספר דקות, עד שיונית לוי – אולי כי גם לה היה גבול – התעשתה בשלב מסוים וקטעה את הראיון באיבו, לא לפני שפייגלין סיפק עוד חיוך זחוח דעת. מי שהצילה את הכבוד של המשדר הייתה דווקא הפאנליסטית עינב גלילי, שתקפה את פייגלין כהוגן על דבריו – והזכירה לנו כמה הם מעוותים.

והשני, כן, ידעתם שאני אגיע לזה, היה הנאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו במטה הליכוד. ברור, ראש ממשלה שמדבר בערב בחירות זה חדשות – ומהדורה לא יכולה באמת לצנזר את הנאום שלו. אבל אפשר היה לפחות לעלות על ההתקפות שלו על כלי התקשורת ולהבהיר שהדברים הם דברי בלע והסתה.

אבל זה לא נעשה, וזו שוב החולשה של התקשורת החופשית בישראל – כשערוץ 12 עומד בחוד החנית שלה, גם כאן לטוב ולרע. כפי שהיא נרמלה את איתמר בן גביר וקיבלה אותו כשר לביטחון לאומי ודמות ישראלית בכירה, כך התקשורת בישראל מנרמלת את ההתקפות הבוטות והאכזריות עליה – ולא נוקטת עמדה. חבל.

ומה שבלט שוב, כמו בכל משדר בחירות בשנים האחרונות, הוא שהקרב הוא כבר מזמן לא על העובדות – אלא על הנרטיב. התוצאות, בטח התוצאות האמביוולנטיות של מדגמי 22:00, עוד לפני שהתחילו להתפרק לאורך הלילה, הן אוסף של מספרים. המשמעות שלהן היא הסיפור, ואת זה הבינו שני הצדדים באולפן, שמהר מאוד ביקשו לבצע "פריימינג".

וכאן יש לומר – שני הצדדים חיפשו לעשות פריימינג מאוד ברור. לא רק עמית סגל ב-12, אלא גם מוריה אסרף ב-13, באקט חד-משמעי, ציירו את התוצאות באופן הנוח להם פוליטית. במדגם חדשות 12 של 22:00 גוש נתניהו קיבל 50 מנדטים, גוש השינוי 52 והמפלגות הערביות 18. ובכל זאת, בחרו להסביר שוב ושוב כמה צריך פשוט להתעלם מהחלטה של אותם 18 מנדטים ולספור מראש רק את 102 המנדטים היהודיים. כמובן, כולל מי ששר בהתלהבות את הלהיטים "נמות ולא נתגייס" ו"בשלטון הכופרים איננו מאמינים". הם, כידוע, בסדר.

מנגד, היו מי שנאבקו חזרה – אמנון אברמוביץ', דנה וייס ברגעים מסוימים – וניסו להבהיר שבכל זאת מדובר באזרחים לגיטימיים. שמספיק טובים כדי לרפא אתכם כשאתם חולים, אבל כנראה לא מספיק טובים כדי שאשכרה נשמע את הקול הצועק שלהם ואת הרצון המובהק לקחת חלק במערכת הפוליטית הישראלית סוף סוף.

אבל אז המספרים התחילו לזוז. ובגדול.

כמו בתסריט הכי שחוק של הפוליטיקה הישראלית, שוב התמלאנו אוויר ותחושה שסוף סוף אפשר לנשום עם מדגמי 22:00 – ואז הגיעו העדכונים. בבוקר, אחרי ספירת יותר ממחצית מהקלפיות, גוש נתניהו כבר עמד על 55 מנדטים מול 49 לגוש איזנקוט. אלה עדיין לא תוצאות סופיות, אבל זה פער עצום מהסיפור שסופר במדגם של עשר. בסופו של דבר, בכל הערוצים, הוכח שוב כמה משדרי הבחירות הם אירוע מתעתע – שבו הרבה פעמים הדברים שנאמרים בשעות המוקדמות הופכים לאוכל לתולעים תוך כמה שעות. ואולי זה יכול ללמד משהו על הפורמט, שזקוק לשינוי. בסופו של דבר, מדגמי הטלוויזיה שנולדו כאן בשנות השבעים של המאה הקודמת הולכים ומאבדים מתוקפם.

בעידן שבו גם המדגמים עצמם ממשיכים להתעדכן אחרי הגונג, ותוצאות האמת נכנסות לתמונה בהדרגה עמוק אל תוך הלילה, הרגע של מדגם 22:00 הוא אמנם הזדמנות למכור "פרסומות זהב", והוא אולי מגניב כגימיק – אבל הוא לא באמת מספר את הסיפור.

מערכת בחירות היא אירוע ארוך שבמקרים רבים לא נגמר ביום עצמו. אפילו לא כמה ימים אחר כך. רק באותה תמונה קבוצתית בבית הנשיא, שלפעמים לוקח חודשים עד שהיא מגיעה, יודעים באמת איך זה נגמר וכמה נגמר. האם זה אומר שלא צריך משדר ביום הבחירות? כנראה שצריך. אבל משהו עמוק בו יצטרך להשתנות לקראת הפעמים הבאות. ואיכשהו, יש לי תחושה שלא נצטרך לחכות עוד הרבה זמן עד הפעם הבאה.

• ביקורת טלוויזיה
• בחירות