תרבות המוטיבציה ההרסנית עוד תהפוך את דה רוק לנשיא ארה"ב

בסוכנויות ההימורים בלאס וגאס, שם עדיין מהמרים על הכל פחות או יותר, ישנו ליין הימורים על מי ינצח במרוץ הנשיאותי האמריקאי שיתקיים השנה. נכון לעכשיו 51 אחוז מהמהמרים שמו את כספם על דונלד טראמפ, בעוד שרק 35 אחוז הימרו על ביידן. אבל בראשית השבוע נוסף שם חדש למירוץ – דוויין "דה רוק" ג'ונסון, כוכב הקולנוע, המתאבק לשעבר ושרירן ההשראה האולטימטיבי של ימינו. לג'ונסון אין שום דרך חוקית להתמודד לנשיאות נכון לעכשיו, מה גם שהוא הכחיש שהוא בכלל מעוניין במשרה. אבל הפופולריות שלו כמועמד פוטנציאלי כל כך גבוהה עד ש-3.5 אחוז מהמהמרים שמו עליו את כספם למרות העובדות, מה שהופך אותו למועמד השלישי במרוץ. אם ג'ונסון ירצה בעתיד לרוץ לתפקיד, המספר הזה יטפס גבוה הרבה יותר.

אם אתם מפקפקים ביכולתו לזכות בבחירות, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להעיף מבט בריאליטי התחרותי "משחקי הטיטאנים" שיצר עבור NBC (ולאחרונה הגיע לנטפליקס). על פניו, מדובר בתחרות גלדיאטורים מודרנית די פשוטה – טורניר שרירנים שנלחמים נגד מכשירי עינויים ואחד נגד השני, במטרה להגיע לתואר שריר התאומים הגדול ביותר או משהו כזה. כן, זה דומה ל"גלדיאטור אמריקאי" הוותיקה, "באטלדום" הביזארית (והנהדרת) מהניינטיז וכמובן ל"אתגר הנינג'ה". בקיצור, בואו תראו אנשים במצב פיזי מזהיר מתעללים בעצמם להנאתכם.

"למה אני בכלל נהנה מזה?", שאלתי את עצמי בזמן שראיתי שרירן ענק אחד מכה עם פטיש פלדה בכדור בטון במהירות של מתופף מטאל. זה הרי מעבר לספורטיביות ולרצון לראות אדם מוציא מעצמו את המיטב (אם זה היה המקרה, אליפות העולם בהטלת כידון הייתה משודרת בפריים טיים). לא, זה הרצון לראות את הניצחונות, ואת הכישלונות, כדימוי פשטני לחיים עצמם. המנצחים תמיד רצו יותר, המפסידים הפסידו כי הם לא. זו בדיוק התפיסה שמאפשרת לי, 95 קילו של חטיפים, לצפות בגבר שבנוי כמו גבעות גורל ולצחוק עליו שהוא לא מצליח לעבור מכשול חביות פשוט. בחייאת, לפני רגע נאבקתי לפתוח שקית של ביסלי גריל.

הדגש הכל כך בוטה על ניצחון בכל מחיר מעלה בעיה חברתית גדולה יותר, כמו למשל הז'רגון הייחודי לז'אנר – שפת המוטיבציה. זו שפה שנולדה במכוני הכושר ומועדוני ספורט, דלפה לתרבות המיינסטרים דרך שרירנים חדורי מטרה כמו דוויין ג'ונסון, או להבדיל מייקל ג'ורדן, ומפוזרת לכל עבר דרך אינספור חשבונות אינסטגרם של משפיעני פיטנס. "הכאב הוא זמני, אבל להפוך לאלופי הטיטאנים זה לנצח", אומר ג'ונסון באחד המעברונים, ונשען עמוק לתוך הקלישאה. גם כאב בטן משקית ביסלי גריל הוא זמני, זה לא אומר כלום בנוגע לתוצאותיו.

"משחקי הטיטאנים"

הבעיה עם משפטי מוטיבציה ריקים שכאלו היא שהם מחלחלים עמוק, הרבה מעבר להיגיון. זה באמת מרשים ולפעמים גם מעורר השראה לראות בני אדם דוחקים את עצמם מעבר לגבול היכולת, אבל מה שקרה באחד הפרקים במהלך קרב בין שתי טיטאניות (הנה, שוב הלינגו הנורא הזה) הציג בדיוק את הסיכון שביותר מדי אמביציה. אחת המתמודדות הגיעה אחרי התאוששות מפציעה ברגל שסיימה את הקריירה שלה בתור כדורסלנית. אחרי שני קרבות מתישים, באחד המכשולים היא נפלה מגובה של 2 מטרים ונחתה גרוע. הטיטאנית נאנקה בכאבים עד בכי של ממש במשך דקה ארוכה לפני שקמה על רגל אחת והמשיכה את האתגר למרות הפציעה.

זה כמובן היה חסר טעם, כי בזמן שהיא ניסתה להבין אם קרעה שוב את רצועת הרגל שלה, המתחרה פתחה פער בלתי ניתן לגישור. "רגע מדהים ומעורר השראה", קרא לזה ג'ונסון מבלי להתייחס לעובדה שהבחורה הצעירה הזו פצעה את עצמה, ואז המשיכה לסכן את עצמה באופן מיותר לחלוטין בשם איזו "ספורטיביות" מזויפת, כדי שהיא תוכל לחיות את משפטי המוטיבציה שהביאו אותה לתחרות שכזו, כדי שתוכל לספק השראה לילדה הבאה שרוצה לקרוע רצועה בטלוויזיה. מכונה שמזינה את עצמה, ואז יורקת את השאריות עם פרס ניחומים בדמות הפיכתך ל"השראה". כמו ישו, כנראה שגם הרגל שלה מתה עבור חטאינו.

מה שמחזיר אותנו לג'ונסון. "משחקי הטיטאנים" היא לא רק תחרות למי יש את הווריד הכי מתפקע בהנחייתו, אלא ריאליטי שנבנה לפי דמותו – הר אדם נוצץ של כריזמה לבנת שיניים, נחמדות מתאמצת ומשפטי דרבון תמימים לכאורה. הוא הנציג הבכיר ביותר של תרבות המוטיבציה, שמסתירה דורסנות רבה במעטה של גישה חיובית. אל תטעו לחשוב שהיא שייכת רק לספורטאים, היא קיימת אצל כולנו: כל מי שמחלק את העולם למנצחים ומפסידים; כל ילד שחושב שהוא יכול להיות הכל אם רק יתאמץ מספיק; כל מי שקונה סיסמאות ריקות של פוליטיקאים. עם תרבות שכזו, אני בכלל לא אתפלא אם דה רוק עוד יהיה נשיא ארה"ב בעתיד. אני שם את הכסף שלי על 2028.