מי המפסיד.ה האמיתי.ת במשפט של ג'וני דפ ואמבר הרד? אני

בשבועות האחרונים כולנו מרותקות ומרותקים לקרקס התקשורתי הבלתי נתפס במשפט הדיבה המתגולל בין השחקן ג'וני דפ לבין גרושתו, השחקנית אמבר הרד. לטובת מי שחיה על פלנטה אחרת והחמיצה: בני הזוג דפ-הרד נמצאים כבר שנים בסכסוך מתמשך שהתחיל בהליך גירושים, המשיך להאשמות מצידה של הרד על אלימות מצדו של דפ, והגיע לשיאו במשפט הדיבה בו תובע דפ את הרד.

לאור הקרקס התקשורתי המתחולל נשאלת השאלה – מי המפסיד או המפסידה האמיתיים במשפט הזה? האם זה השחקן המהולל שבשנים האחרונות איבד תפקידים רבים עקב ההאשמות ושמו הטוב ירד לטמיון? או שמא זו השחקנית הצעירה שעוברת עכשיו ביוש אינסופי ברשתות ומתויגת כאישה ספק מטורפת ספק זדונית, למרות שייתכן ואכן עברה אלימות מצד דפ? התשובה האמיתית היא – אף אחד מהם. המפסידה האמיתית בסיפור הזה היא, ובכן, אני. כן, אני. בשביל להבין למה, אנחנו קודם כל צריכות לחזור להתחלה:

קרקס תקשורתי מטורלל. ג'וני דפ עוזב את בית המשפט עם תום שלב העדויות, השבוע (צילום: גטי אימג'ס)

אי שם בחודש מאי 2016 מדווחים הצהובונים האמריקאים כי מקץ 15 חודשי נישואין, השחקן המפורסם ג'וני דפ והשחקנית הצעירה אמבר הרד מתגרשים. סיפור לא מעניין. גירושים בהוליווד מעניינים בערך כמו פקק באיילון בשעות הבוקר. אבל בסוף אותו חודש מוצפות הרשתות בסרטון אותו צילמה הרד ובו רואים את השחקן המפורסם מתנהג באלימות. הוא נראה טורק דלתות מטבח וצועק עליה, בעודה מנסה להרגיע את הסיטואציה מחוץ לעדשת המצלמה. יום לאחר פרסום הסרטון, פנתה אמבר הרד בבקשה לבית המשפט להוציא צו הגנה מפני השחקן היות והוא אלים כלפיה. אל בית המשפט היא מגיעה עם חבורה גדולה על פרצופה. הרשתות געשו. הפמיניסטיות, כולל אני בעצמי, התגייסו שוב לקרב ויצאו כמצופה במסע התמיכה בנפגעת והוקעת הפוגע.

אתמול נגמר המשפט עצמו וחבר המושבעים התכנס כדי לקבל החלטה ולהכריע אחת ולתמיד (לפחות בפני החוק) מי הוא הנפגע ומי הפוגעת. ההטייה המגדרית אינה במקרה: הרוב מניחים כי דפ יזכה והרד לנצח תיזכר כאישה מטורללת שדרדרה את הקריירה של אחד מהשחקנים הגדולים ביותר של העשורים האחרונים

באופן אישי, נשבר לי הלב. דפ הוא שחקן שמאוד אהבתי, הוא קראש הילדות שלי, הוא משחק בחלק מהסרטים האהובים עלי ביותר. אבל אני פמיניסטית טובה ואני יודעת שאין להפריד את הפוגע מהאומנות שלו – וממש כמו שהפסקתי לצרוך אמנות של אר קלי, משה איבגי או כל פוגע אחר, הפסקתי לראות את סרטיו של ג'וני דפ. כשהגיעה מהפכת #MeToo כשנה לאחר הפרסומים, הקולות נגדו התגברו עוד ועוד. הפמיניסטית שבי שמחה לראות אותו מאבד תפקיד אחר תפקיד, חסות אחר חסות/ הרי הוא איש אלים וחזק שהשליט טרור של אלימות על אישה צעירה במשך כל נישואיהם. 

מחוץ למשפט דפ-הרד. יקח שנים לנקות את כל הצהוב הזה (צילום: גטי אימג'ס)

לאורך כל הדרך, דפ ניסה להגן על עצמו וטען שמעולם לא פגע באף אישה. הוא אף תבע את עיתון הסאן הבריטי, אחרי שהאחרון קרא לו "מכה נשים". הוא הפסיד וכולנו שמחנו שלא הושתק קולה של הנפגעת. הפמיניסטית שבי שוב חגגה – המהפכה עבדה, גברים חזקים, ככל שיהיו, לא מצליחים יותר להשתיק נשים. אבל אז, כשנראה שגורלו של דפ נחרץ כגורלם של שאר ענקי הוליווד שנפלו במהפכת #MeToo, הגיעה תביעת הדיבה המדוברת. התביעה סובבת סביב הטענה של דפ כי גרושתו העלילה עליו עלילות שווא והיא למעשה הצד המתעלל ביחסים והיא מנסה להרוס את חייו. המשפט, לטובת מי שלא צפתה במאורע, הפך לתאונת רכבת שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. צהוב כמו שיצא במשפט הזה לא יצא באף תכנית ריאליטי, באף מדינה, אף פעם.

לאורך סיקור המשפט, עלתה תמה תקשורתית-חברתית מאוד ברורה: אמבר הרד שקרנית ומשוגעת וג'וני דפ הוא הנפגע האמיתי, נקודה. במשפט הציבורי אמבר הרד הפסידה, אין על כך עוררין. אתמול נגמר המשפט עצמו וחבר המושבעים התכנס כדי לקבל החלטה ולהכריע אחת ולתמיד (לפחות בפני החוק) מי הוא הנפגע ומי הפוגעת. כן, ההטייה המגדרית אינה במקרה, הרוב מניחים כי דפ יזכה, והרד לנצח תיזכר כאישה מטורללת שדרדרה את הקריירה של אחד מהשחקנים הגדולים ביותר של העשורים האחרונים. 

במשפט הציבורי היא הפסידה. אמבר הרד וג'וני דפ, 2016 (צילום: גטי אימג'ס)

ואחרי כל הנזק שנגרם לשני הצדדים, ולמרות שעדיין חבר המושבעים לא שפטו לכאן או לכאן – איך בסופו של דבר אני היא הנפגעת האמיתית בסיפור הזה? נסביר: קרקס דפ-הרדהולך לפגוע במאבק הפמיניסטי, הן האישי והן החברתי, גם שנים רבות קדימה. כשאני אומרת שאני הנפגעת האמיתית, אני לא מתכוונת לשי האינדיבידואלית, אני מתכוונת לשי האישה – פלונית אלמונית. כולנו מכירות את המציאות, כולנו יודעות כמה העולם לא מאמין לנשים שמתלוננות כי נפגעו על ידי גברים. מחאת "אני מאמינה לך" לא צצה ככה סתם – היא הגיעה כי המערכת הפטריארכלית בנויה לפקפק באמינותן של נשים.

אנחנו יודעות שכאשר אישה מתלוננת על תקיפה מינית, או אלימות – רוב הסיכויים שהיא לא משקרת. המחקרים מראים שפחות מ-2 אחוזים מהתלונות נגד גברים הן תלונות שווא, ותלונות השווא מתרחשות בדרך כלל במקרים של סכסוכי גירושין. יכול להיות שאמבר הארד משקרת, באמת. יכול להיות שהיא גם אומרת אמת. אבל האמת כבר מזמן לא משנה. המשפט הזה הוא עוד מסמר בארון מחאת "מאמינה לך", המשפט הזה הפך את הפקפוק בתלונות של נשים לרווח יותר מתמיד. כמה עוד נשים בעתיד יקראו משוגעות כמו אמבר? כמה גברים יגידו שקורה להם בדיוק מה שקרה לג'וני דפ? המשפט והקרקס סביבו לוקחים אותנו שנים אחורה, זורעים זרעי פחד בגברים ונשים כאחד, מחזקים את האמונה החשוכה שנשים צעירות ויפות מחפשות איך להפיל גברים חזקים.

עוד מסמר בארון מחאת "מאמינה לך". תומכות ג'וני דפ מחוץ לבית המשפט (צילום: גטי אימג'ס)

וגם אם דפ לא ינצח בתביעה – הנזק כבר נעשה. אם חשבנו שלא מאמינים לנשים שמתלוננות עד היום, חכו ותראו מה יהיה מעכשיו. ולא רק אני-האישה-הפלונית שעשויים לא להאמין לה נפגעתי, גם אני-האקטיביסטית-הפמיניסטית נפגעה. מהיום הרי ברור לנו שכל פעם שנצא נגד אדם שהואשם באלימות או הטרדה, יקפצו להגיד לנו – מה אם היא משקרת? מה אם הוא בדיוק כמו ג'וני דפ? אם חשבנו שתקפו אותנו בעבר – חכו ותראו מה יהיה מהיום. ולא רק אני הפלונית ואני האקטיביסטית נפגענו, גם התודעה הפמיניסטית שלי נפגעה. מה אם אפקפק בעצמי כל פעם שארצה לתמוך בנפגעת? האם אני *באמת* חלק ממערכת שמאשימה גברים לשווא? איך אני אמורה להרגיש עם השמחה שחשתי כשראיתי את הקריירה של דפ נפגעת לאור ההאשמות?

אני לא יודעת להגיד אם אמבר הרד היא הפוגעת או ג'וני דפ. אני גם לא יודעת להגיד מי מהם אשם שאני נפגעתי, זה כבר לא באמת משנה. מה שבטוח הוא שאת הלכלוך הצהוב שנזרק לכל עבר נצטרך להוריד מקירות המאבק הפמיניסטי האישי והחברתי, שנים רבות קדימה. הפקפוק הוא לא רק של העולם בנשים. עכשיו הוא גם שלנו בעצמנו.