הריאליזם שוב באופנה – ויש מי שלוקח אותו צעד קדימה

מתן בן כנען הוא אחד מסיפורי הסינדרלה המדהימים באמנות הישראלית: במשך כמה שנים הוא צייר בסטודיו שלו ברמת ישי, הציג פה ושם בכמה תערוכות קבוצתיות, אבל רק אחרי שעזב משרת הוראה התמסר באופן טוטאלי לציור. ההתמסרות הזאת הולידה פרץ של יצירה ושל עבודות. אחת מהן, "אנאבל וגיא", זכתה לפני שלוש שנים באחת התחרויות היוקרתיות בעולם, של הנשיונל פורטרט גלרי בלונדון.

בן כנען (38), הישראלי הראשון שהגיע למעמד המכובד הזה, הפך בן לילה מאמן אנונימי כמעט לגמרי ליקיר האמנות המקומית. הזכייה, הוא מספר, הביאה לו הכרה, אספנים חדשים "וגם ביטחון במה שאני עושה. זה אפשר לי לעשות עבודות גדולות, מסיביות ומונומנטליות".

מתן בן כנען (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל מקודשת: האירועים שאסור לפספס
איך נראה הצילום הישראלי בעיניים זרות?
"האח הגדול", גרסת המוזיאון

עכשיו, לרגל זכייתו בפרס שיף, הוא פותח תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. הפרס מחולק זה עשור לציירים פיגורטיביים־ריאליסטיים, סגנון שזוכה לאחרונה לעדנה מחודשת אחרי שנים של התעלמות וחוסר עניין מצד קהילת האמנות הישראלית. בשנה שעברה זכתה בפרס הציירת פאטמה שנאן, השנה היה זה בן כנען ובשנה הבאה זו תהיה סמאח שחאדה – שלושתם בוגרי המחלקה לאמנות במכללת אורנים הצפונית, שמצמיחה שמות גדולים לאחרונה.

איך אתה מסביר את זה?
"אין הרבה מקומות בארץ שמלמדים ציור. לי אורנים נתנה את הקרקע ואת הכלים. אלי שמיר היה המורה שלי ושל פאטמה, אני לא בטוח לגבי סמאח, והוא לימד אותי הרבה. באורנים נתנו לי את החופש לעשות מה שאני רוצה, לא הייתי צריך למצוא חן ולא להתיישר לפי אף אחד".

בתערוכה יציג בן כנען עבודות מהעשור האחרון, גם את "אנאבל וגיא" המדובר, שנמכר מאז הזכייה לאספן ישראלי. "זה מאוד מרגש לראות בחלל אחד את כל העבודות זו ליד זו, לראות את הדרך שעשיתי", הוא אומר. הנושאים שלו נעים בין טבע דומם, נופים ודיוקנאות, אבל המרכז של התערוכה יהיה ציורי הסצנה, כפי שהוא מכנה אותם. אלו סצנות יומיומיות, הכי ישראליות שיש, שהוא בדרך כלל מצייר מהתבוננות, אבל עם טאץ' מקראי, מיתולוגי או תולדות־אמנותי, למשל "המנוחה" שמתכתב עם סגנון הריאליזם החברתי הצרפתי של המאה ה־19 וגם עם הגרסה המקומית שלו, הריאליזם הסוציאליסטי־קיבוצי של שנות ה־50.

איך עובד תהליך הציור שלך?
"ההתבוננות היא פנימה והחוצה. זה מתחיל מאידיאה שצצה לי, אני מתחיל להוציא סקיצות, להבין מה אני עושה. אחר כך אני מגבש אנשים וניצבים, ממש כמו בהפקות, אני בוחר לוקיישנים ושעה ביום. אני מצלם את הניצבים, אלו המון צילומים. אחר כך אני חוזר לסטודיו ושם זו יכולה להיות ישיבה של חודשים. הרבה פעמים אני חוזר אל השטח. זה תהליך חי ודינמי".

מה העמדה שלך לגבי ההתעוררות של הציור, בייחוד ציור מהתבוננות? המיושן חזר לאופנה.
"אני מתעסק רק במה שאני עושה, אין לי כל כך דעות ואג'נדות, להחזיר או לא להחזיר. אין לי למשל כוונות להחזיר לאופנה את רמברנדט. מובן שאני מעריך אמנים שמציירים כי זה לא מובן מאליו לצייר".

אתה חי ועובד בפריפריה. אתה לא מרגיש צורך להיות קרוב למרכז ולשיח של העכשווי של הציור?
"לא. אני תופס את עצמי מרכז ולא במובן האגוצנטרי. החיים שלי זה המרכז, אני לא צריך להיות תקוע בסיפורים של אחרים או התרחשויות שהן הרבה רעש. אני צריך שקט, לנקות את הסביבה, ואני לא אצליח לעשות את זה עם כל כך הרבה רעש. ושיח זה רעש, זה לא טוב לי. השיחים שעוזרים לי לא קשורים לתל אביב ולמרכז. ספר, שיר, אפוס או סרט – זה מה שאני צריך".

← מתן בן כנען – "ציורים", מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 תל אביב, פתיחה: שני (25.6)

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד