בחירות 2019 (שוב)

מרצ בוחרת יו"ר: תל אביב אדישה מתמיד

הבחירות לראשות מרצ היו פעם יום חג תל אביבי, אבל המפלגה איבדה את הבייס שלה בגלל עסקנות עבשה וחוסר יכולת להשתנות. הורוביץ או זנדברג? למי אכפת

תל אביב הייתה צריכה ללבוש היום חג. מרצ, המפלגה המזוהה ביותר עם ערכיה הפרוגרסיבים של העיר, שוב בוחרת יו"ר. זה קורה ממש עכשיו (חמישי), אבל אם תסתכלו סביבכם לא תראו לכך כל סימן. האדישות המוחלטת מופרעת רק על ידי משבי בוז מזדמנים ממה שהיה עד לא מזמן הבייס הנאמן ביותר של מרצ. אני יודע כי אני הייתי הבייס הזה.

במהלך השנה האחרונה הוכיחה מרצ שהיא אינה רוצה או מסוגלת להשתנות. מרכז המפלגה העסקני נשלט בידי מפ"מניקים צעירים שנשמעים ומתנהלים כמו חברי הסתדרות מהסבנטיז. איך אפשר לשים בקלפי פתק שהעלה עובש?

נאמר מיד: לא משנה לי כלל אם בראש המפלגה תעמוד תמר זנדברג או שניצן הורוביץ יחליף אותה. שניהם אנשים טובים מאוד, חדורי אידיאולוגיה, שמאל אמיץ ונחוש. ההבדלים ביניהם נראים מינוריים. ייתכן שהורוביץ מעורר פחות אנטגוניזם. ייתכן שזנדברג מייצגת טוב יותר את מחנה השלום. אך כל עוד הרשימה שמאחוריהם נראית כמו שעתוק הולך ודוהה של מרצ 2009, זה לא באמת ישנה את התוצאה בקלפי והיא תמשיך לפרפר סביב אחוז החסימה.

אחרי עשור של תמיכה במרצ בדרגות עצימות שונות, מצאתי עצמי בבחירות אפריל 2019 בלי בית פוליטי. זו חוויה מבלבלת ולא פשוטה, אבל במידת מה היא גם מפכחת. מבחוץ אפשר לראות בקלות שהביקורת שהוטחה במרצ לאורך השנים אכן מדויקת: מפלגה שבעה ועסקנית ובעיקר לבנה מדי, תל אביבית מדי (מהצד הלא מגניב של תל אביב) וחלשה מדי. לא תענוג גדול לתמוך בדבר כזה.

במהלך השנה האחרונה הוכיחה מרצ שהיא אינה רוצה או מסוגלת להשתנות. מרכז המפלגה העסקני נשלט בידי מפ"מניקים צעירים שנשמעים ומתנהלים כמו חברי הסתדרות מהסבנטיז. איך אפשר לשים בקלפי פתק שהעלה עובש? איך זה שהשמאל התל אביבי הבועט מסתפק בייצוג העגום הזה? אז זהו, הוא כבר לא. זה נגמר כבר לפני חודשיים וחצי כשרק קולות הערבים והדרוזים הרימו את המפלגה מעל לאחוז החסימה. בעוד שלושה חודשים גם זה לא יספיק.