"אנשים נכנסים לפה ואומרים 'וואלה, זה הבית של סבתא שלי'"

נחמה עשרי, בעלת המסעדה "אצל נחמה" בכרם התימנים מספרת על מה הקשר בין חלב עז לזכרונות ילדות, למה אנשים מרגישים אצלה בבית ולמה היא אף פעם לא אוכלת בחוץ

נחמה עשרי (צילום: איליה מלניקוב)
נחמה עשרי (צילום: איליה מלניקוב)
13 בנובמבר 2018

 

נחמה עשרי

עיסוק: בעלת המסעדה "אצל נחמה" ברחוב ישכון 10

סטטוס: אלמנה + 2

לחוח החביתה המושלם, המצאה שלך?
"ממש לא, עשו את זה בדרום תימן. בצפון תימן לא מכירים את זה ואלו שהגיעו משם שאלו אותי שנים אם המצאתי את זה והגבתי שבדרום תימן היו יותר חכמים. בתימן לא ממש היה מה לאכול אז ממה שהיה עשו אוכל".

איך החל הסיפור של המסעדה?
"בעלי נפטר לפני 11 שנים, ואחרי שנה בערך פתחתי את המסעדה. בעבר הייתה לנו מסעדה של כל הבשרים והתבשילים התימניים. העיצוב הביתי הוא בכוונה: הספה והשולחן של סבתא כדי ליצור אווירה של בית. הרבה נכנסים לפה ואומרים 'וואלה, זה הבית של סבתא שלי'. את העיצוב דווקא עשה בעלי בזמנו. דווקא בעיר כזאת מקום עדתי עובד, אנשים באים תלושים, הם לא תל אביבים, הם לא משום מקום, הם מחפשים בית ומוצאים פה, זה חשוב לעשות משהו שהוא בית, בפרט במקומות כמו תל אביב שהרבה הם לא מקומיים ובאים עם געגועים מהמקום שלהם".

יש מאכל מהילדות שגורם לך לגעגוע נוסטלגי?
"זה יישמע מוזר, אבל החלב הראשון של העז לאחר ההמלטה הראשונה שלה הוא צהוב ואת זה אימא שלנו בישלה עם עשבי תיבול. היינו עומדים ליד הפתילייה בזמן הבישול כדי שאף אחד לא ייקח לפנינו. זה סמיך ודייסתי. קוראים לזה ליבה. היא הייתה נותנת לנו לטעום בכפיות כדי שאף אחד לא יאכל יותר מהשני. גרנו בשכונת התקווה והיו לנו עזים, כבשים ותרנגולות בגינה. לזה אני מתגעגעת, הייתי ילדה ואני עדיין זוכרת את הטעם של זה בפה. החלב של העז מרפא את פצעי הפה של הילדים".

את אוכלת בחוץ במסעדות?
"לא ממש, אני בעייתית ולא אוהבת את האוכל הפלצני, אני רוצה אוכל של בית ואין את זה. אני עושה לי סיר ירקות עם כל מה שהשם ברא ובשר. לא יכולה לאכול בכל מקום, אני צריכה את התיבול והיד שלי".

בסוף את הכי תל אביבית שיש.
"נולדתי בתל אביב אז זה נטמע בי. אני בכלל לא 'תל אביבית', לא מעניין אותי תיאטראות או מוזיאונים. פעם זו הייתה 'תרבות' ללכת לתיאטרון ועכשיו זה כמו לעשות וי. אני זוכרת שאימא שלי סיפרה שאבא שלי לקח אותה פעם ראשונה לקולנוע ועל זה היא אמרה: 'ופתאום חושך, מזה החושך הזה?' היא לא הלכה יותר לסרטים".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"אף שנולדתי בעיר שום דבר לא תל אביבי בעיני. שנים התחננתי לבעלי שנעבור לצפון הארץ. שאלתי אותו מה יש לו מהעיר הצפופה הזאת והוא לא הסכים לעבור כי הוא אהב את העיר בכל המהות שלו. אמרתי לו שאני צריכה עצים, ציפורים ומים, ובכל זאת הכרם היא לא תל אביב בעיניי, אז משמח אותי להיות פה".