>>מאיה קוסוברהיא מגישה ועורכת פודקאסטים בכירה בתאגיד הציבורי ("שיר אחד") וממייסדות חטיבת "כאן הסכתים" המעולה. בשבוע הבא היא תשתתף בפסטיבל "מילים טוות" שיתקיים במרכז תאו בהרצליה (21.6-17.6), פסטיבל שכולו מוקדש למילה המדוברת והכתובה במוזיקה, שירה, פרפורמנס, וידאו-ארט ומפגשים עם אמנים ואושיות תרבות ממגוון תחומים. קוסובר תערוך בפסטיבל סדרה מיוחדת בת שלושה מפגשים: עם קובי מידן במפגש נדיר ומסקרן, עם הזמר והיוצר עמיר לב לשיחה מרתקת שתחשוף את הקסם ביצירותיו, ועם הזמר דני בסן לשיחה מעמיקה על אחד מענקי המילים בפזמונאות הישראלית – יענקל'ה רוטבליט – יחד עם ביצועים של בסן לשירים שהפכו לקלאסיקות.כל הפרטים על הפסטיבל כאן.

>> נקודת המפגש של האנדרגראונד והבר הכי טוב // העיר של אלכס סספר
>> חורשה ללא שם וגינה מפעימה שסגורה לציבור // העיר של ניקו טין

1. סמטת עצמון 10

בפאתי כרם התימנים, צמוד לשוק הכרמל. שם היתה הדירה הראשונה שלנו יחד (של רתם בת הזוג שלי ושלי). 45 מ״ר, מטבחון, סלון, חדר שינה ותקרה גבוהה עם מנוף לאופניים שתלויים מלמעלה. כל הטוב הזה ב-2500 ש"ח.
וברקע הרדיו מנגן את המילים של רוטבליט בקולה של קורין אלאל ז״ל:
״ברחוב קטן הפונה הימה ריחות הנענע וקולות השוק…
״החלון קרוע חסר לו בורג, קוץ בצנצנת של חמאת אגוז.
על המדף שניים לאה גולדברג, אלתרמן וזך ועמוס עוז״
סמטת עצמון 10 תל אביב

2. שיח בוגונביליה ורוד-סגול

קצת מעל מאפיית מרגוזה ביפו היפה שבה אני מתגוררת עם משפחתי היום. הגענו לשם זוג צעיר והיום אנחנו אימהות לשלושה ילדים (חמסה עליהם, שיהיו בריאים ושמחים). הצמח הזה זורק אותי למילים של יהודה עמיחי בשיר "באהבתנו" – "שיח בוגונביליה, זמן הופך מקום". את הבוקר ב"מופע של טרומן" שבו אני חיה אני פותחת כמעט כל יום בקפה מרגוזה, מאפייה משפחתית שהדמויות החולפות בה מגיעות בזמנים קבועים ומספקות תחושה של יציבות ובית. גם הכריכים והמאפים מעולים ומדובר בבועה של קיום משותף, בשפות שונות וללא גזענות. מקום שהוא נס בישראל של 2025.
קפה מרגוזה, מרגוזה 24 יפו

3. המזרקה בכיכר ביאליק

יש לי זיכרון מתוק של הכלב שלנו נח, רץ בהתלהבות של גור, הרגליים ממשיכות את פעולת הריצה באוויר – כמו בסרט מצויר – והגוף שלו כבר רטוב כולו ממי המזרקה. הוא יצא והתנער, הרטיב אותנו ואת כל מי שעמדו שם ליד ולא יכלו שלא לצחוק. היום יושב שםמוזיאון העיר תל אביב. הוזמנתי להעביר בו הרצאה על "איך לספר סיפור?" וסדנה שבה יכתבו "סיפורים מימי מלחמה". הדברים שכתבו והקליטו המשתתפות והמשתתפים לא יוצאים לי מהראש ומהלב. סיפור על התאהבות בגיל השלישי, על אח שחוזר עם טראומה מעזה, על אחות שהייתה תצפיתנית, על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם, על טיפולי פריון, על ניתוח קיסרי, על החלום ליצור מוזיקה ועל תסמונת הלב השבור. יש מי שהלב שלו/שלה לא שבור עכשיו?
מוזיאון העיר תל אביב-יפו, ביאליק 27 תל אביב

4. שאפה ופועה

השאפה (קפה בר מסעדה) של שירי ושירה היא בעצם יתד בציר החיים שלי, כזו שלמולה אני חווה את הזמן החולף ואיננו חוזר. רקדתי שם בהופעת רחוב של שי צברי, שתיתי לשוכרה עם חברות, התרוצצתי אחרי ילדים שרק למדו ללכת בשבת בבוקר. וכשהמקום נקלע לקשיים כלכליים, בצל המלחמה, ערכנו שם (ניר גורלי ואני) מפגש מאזינות ומאזינים, מעין מופע של "שיר אחד" לייב. נדב הולנדר ניגן ודניאל סאן קריאף שרה.

בחדר העבודה של פועה אפשר למצוא את השקט, הכח וההשראה להתמודד עם הדף הריק ולמלא אותו במילים. כל כך הרבה פרקים של ״שיר אחד״ ערכתי כשאני יושבת מבוקר עד ערב בשלחן השני משמאל עם מקבוק, ריפר (תוכנת עריכה), אוזניות ואוכל טוב שמנחש אותי ומגיע כמעט מעצמו (יש שם מחשב להזמנה עצמית).
שאפה, נחמן 2 יפו // פועה, רבי יוחנן 6, יפו

5. הים

אני חיפאית במקור וגדלתי בין הכרמל לים, כחול וירוק. חוף העלייה ביפו הוא החוף שנהגנו ללכת אליו עד שמצאנו חוף מוצלח ומקסים יותר בבת ים. לוקח לי זמן להשיל מעלי את החורף ולהתמסר לבגד הים, לחול ולמלח אבל כשזה קורה, כמעט כל אחה"צ קייצי מסתיים בשקיעה מול הגלים ובדרך הביתה, כשהחלון פתוח והרוח נכנסת, יש תחושה עמוקה של חיות.

ויש עוד כל כך הרבה מקומות שאני אוהבת! הסינמטק – דוקאביב הוא החג האהוב על חברתי הטובה ועלי. והמספרה הקטנה של ניר רובין ברחוב בלפור. ניר הוא בעצם פסיכולוג, נזיר בודהיסטי וגם ספר.

מקום לא אהוב בעיר:

פעם חיכיתי שעות בחדר המתנה לשירות מחברה סלולרית. הוצאתי מהתיק את "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" (שנקרא כך), פתחתי וקראתי את הסיפור "המקום הכי מכוער בישראל" – ובאופן קוסמי ממש גיליתי שהסיפור נכתב על המקום הפיזי שבו אני נמצאת באותו הרגע. איזור התעשייה שבין בני ברק לרמת גן. לא רחוק מקניון איילון (לא נורא שהוא קצת מחוץ לעיר).

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מוות קטן" של מיטל רז בתיאטרון הבית, וירטואוזיות של סטוריטלינג ושתי ידיים רוקדות על שלחן ירוק. (דרמטורגית: יעל בייגון ציטרון). ויש מופעים שאני מחכה להם/ן מאוד ואראה ממש בקרוב : "נשות טרויה" של חנוך לוין בבימויה של דנה מודן, מופע בשם Take care בפסטיבל ישראל ו"30 שנה לגעגועי לקיסינג׳ר" של אתגר קרת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "בואי אמא" שמושר על ידי אמהות לבושות לבן (משמרת 101). הקולות של נשים שרות במאבקן השקט למול זוועות המלחמה. ערכתי פרק ב"שיר אחד" שמביא את הסיפור המפותל שמאחורי השיר הזה. סיפור שמתחיל עם לאה נאור בקיבוץ נחל עוז ובמובן מסוים גם מסתיים שם.
קולן של נשים בימי המלחמה מזכיר לי את המחזה ״ליזיסטרטה״ ומפיח בי תקווה לימים אחרים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. משום שיש א.נשים שהבית שלהם/ן הוא גיהינום כל השנה (שנים) ולא רק בזמן מלחמה. לארגונים ועמותות שמסייעים לילדים ונוער חסרי עורף משפחתי. uלאלו אשר פועלים למען שוויון, צדק ושלום.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הבן הבכור שלנו חזר לא מזמן מבית הספר וסיפר על חג מתן תורה ועל עשרת הדיברות, מבלי משים הוא המציא דיבר חדש: "אל תתעלם". אני רוצה להרים לכל התל אביבים והתל אביביות (ולכל בני האדם) שלא מתעלמים. האנשים והנשים שיוצאים ויוצאות להפגין בכל דרך אפשרית, אלו ששרות, אלה שמחזיקים תמונות, שזועקות במגפון, שיוצרות שלטים יצירתיים, לכל מי שלא מסיט/ה את המבט, לכל מי שמאמין/ה באדם, בחיים כערך.

מה יהיה?
השאלה שאמא שלי שאלה אותי הכי הרבה פעמים בחיים ומעולם לא היתה לי תשובה. זאת כבר הפכה לבדיחה אצלנו במשפחה, אמא שלי שואלת פעמיים ברצף ״מה יהיה? מה יהיה?״; לא מזמן נפגשתי על במה עם מוקי צור בן ה-87, הוא אמר שההבדל בין תקווה לאשליה טמון בכך שאשליה מגיעה עם סימן קריאה ובתקווה קיים תמיד סימן השאלה. אני רוצה להישאר עם סימן השאלה הזה.

• העיר שלי
• פודקאסטים
• חוף העלייה
• פועה
• שאפה בר
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• מרגוזה
• כרם התימנים