זה מופע מפחיד ומקולל. בלתי נסבל. לא רצינו להעלות אותו שוב

"ניים דרופ" נוצרה ב-2017. היינו צעירים יותר, במקומות אחרים לגמרי בחיים. מיה טרם זכתה בכל הפרסים, יעל טרם היגרה לברלין, הילה טרם היגרה לקצה ההר בחיפה. המשימה תמיד הייתה זהה: לחבר בין פסקול לבין רגעים מהותיים בחיים. מוזיקה. איך היא נהיית מה שהיא נהיית עבורנו, עבור כל אחד. המטרה תמיד הייתה ברורה: צוללים לנקודת השבר הפרסונלית ומחברים אותה למוזיקה שליוותה אותה. נינה סימון, רחמנינוב, טכנו פצצות, ענבל פרלמוטר. איך מוזיקה נהיית מה שהיא נהיית בחיים של בן אדם.

לפני הפרסים. ג'ייסון דנינו הולט ומיה לנדסמן ב"ניים דרופ", 2017 (צילום: גבריאל בהרליה)

זאת שאלה שאני שואל אנשים כל הזמן, נושא שיחה פגז לדייטים ראשונים. מוזיקה. לגלות בן אדם דרך הפסקול של החיים שלו. לא "איזה מוזיקה אתה אוהב?", אלא "אם היו מזמינים אותך לעשות קטע במופע/ לתת הרצאה/ לכתוב טקסט על אמן אחד, שיר אחד, ז׳אנר מוזיקלי אחד ששינה לך את החיים, או היה שם בזמן שהחיים שלך השתנו – במה היית בוחר?" וזה חי.  זה חי כי אנחנו בוחרים שזה יהיה חי. במהלך השנים אנשים נכנסו ויצאו מהמופע האוטוביוגרפי הזה. עוד ועוד אנשים ניסחו פניני חיים דרך מוזיקה ונשזרו איתנו במסע הפרפורמטיבי. זה מופע שמשתנה, זז, נכתב מחדש כמעט כל הרצה. אוטוביוגרפי לגמרי. מקולל. זה מופע מפחיד ומקולל. בלתי נסבל. כזה שנאמר שוב ושוב שאיננו רוצים להעלות שוב.

צ׳רלי מגירה. אני לא הכרתי את צ׳רלי מגירה אבל יום אחרי שהמוזיקה שלו הגיעה לחדר החזרות הוא מת. נטל את חייו. סיים. ועכשיו, ממש עכשיו, בעודנו בחזרות לגרסה המחודשת של המופע בקאמרי, הרגנו את צביקה פיק. בחזרה הראשונה עם  אלון – שחקן חדש שנכנס למופע, בנינו לו קטע סביב "שיער" וצביקה פיק. הליין שאנחנו בונים לו הוא סביב האובססיה להיות שחקן מחזות זמר. האובססיה החולנית, המעצימה, הפריכה. כשיצאנו מחדר החזרות ראינו שהוא נפטר. במקביל. מקוללת. זה מפחיד. אמרנו "לא מעלים" ובכל זאת היא עולה שוב ושוב.

"ניים דרופ" (צילום: אורי רובינשטיין)

והפעם בכלל קורה פה move לא צפוי. לב הממסד, התיאטרון הקאמרי, הזמין מאיתנו אדפטציה ל"ניים דרופ", עיבוד מחדש ליצירה. וזה קצת מטורלל כי זאת יצירה שכל מהותה היא האנטי מסחריות שלה. היא עלתה בתיאטרון הבית וזהרה לה במחוזות האינדי הצנועים. ופתאום– מחלקות, מנהלות הצגה, מאפרת, צוותים שלמים/ פתאום לא אנחנו מטפסים על הסולמות ומדביקים את הלינולאום על הרצפה. גדלנו? הייתכן שהגיע זמנה של ההפקה המקוללת/נהדרת שלנו לגדול למימדים כאלה וזה יהיה מדויק ונכון?

פרידות. מוות ופרידה. לאורך השנים, כל הפרפורמרים שאי פעם לקחו חלק במופע, הוא קילל אותם בפרידה. מכוערת, איומה, מרסקת. חזרות שלמות שהוקדשו לבהיה באדם בוכה. הפרידה שזורה בכל המהלך של המופע. באחד הסשנים, זה של קיץ 2018, מאהב מברלין הגיע לבקר אותי בארץ. לא שחקן, לא רקדן, פשוט איש שהייתי מאוד מאוד מאוהב בו. העלינו את המופע באותם ימים ופשוט הקפצתי אותו להופיע איתנו. תתפשט לאור הניאונים, תרקוד לצלילי הטכנו, תבכה לצלילי ליידי גאגא הגרסה האקוסטית – החיים והבמה הם אחד. פרידה איומה. מכוערת. נוראית.

מיה לנדסמן ב"ניים דרופ" (סטילס מתוך וידיאו: תום גן אור)

נינה סימון לוחשת ליעל מור כמה פרועה היא הרוח, צ'רלי מגירה מצהיר באוזני שמחר כבר לא בא, בוריס בא לנגן בבלוק ומיה לנדסמן שוברת את הצלע מרוב הרמה. אנחנו מגלמים במופע את עצמנו, מהלך שהוא לכשעצמו רדיקלי בתיאטרון הרפטאורי, חושפים פינות חשוכות בנשמה ולוחצים פליי על המוזיקה שליוותה אותם.

האמבולנס שדהר ב-BPM 200 ולא הצליח להשיב אליו רוח חיים, הביקור בתל השומר בו הם שתקו ושתקו ושתקו, ההתרסקות שבחיבוק ההוא בסופר 24/7 בסלמה פינת הר ציון. העיר, הנוסטלגיה, הגיטרות, התופים, האורגן.

מיה לנדסמן ב"ניים דרופ" (צילום: אורי רובינשטיין)

אבל ככל שהיא מקוללת ככה היא גם מנחמת. מבריאה. מרימה. "אין דבר מנחם יותר מלהעביר משקל מצד לצד בזוג". שימו פליי על Tomorrow's Gone של צ׳רלי מגירה, ממש עכשיו (יאפ, זאת הפעלה) תשמעו את ריפ הגיטרות העדין, עצמו עיניים ודמיינו שאתם רוקדים סלואו עם הבן אדם האהוב עליכם בעולם, מעביר איתו משקל מצד לצד בזוג. אין, אין דבר מנחם יותר. בין אם אתם רוקדים את ריקוד הנחמה בסלון הבית או באמצע רחבת טכנו גיהנום בברלין.

אין לדעת כמה זמן עוד נמשיך את המסע הזה של שזירת החיים היפים והמקוללים על הבמה בתוך הפורמט הזה. בכל פעם אנחנו אומרים שזהו, הפעם זאת הפעם האחרונה, אבל בעצם רק התחלנו. בין כותלי הקאמרי ומסדרונות השיש המנצנץ נבקש מכם לשים את הטלפון בצד בשביל "לכבד את הוייב" ונוודא שאתם יודעים שאתם ב-SAFE SPACE. אם מישהו מפריע לכם או מטריד אתכם ברחבה, יש לנו מאבטחים בכל מקום והם פה בשבילכם. תהנו.

"ניים דרופ", תיאטרון הקאמרי, הצגות קרובות:  1.9, 2.9 ו-3.9 בשעה 22:00. פרטים וכרטיסים כאן // יוצר: ג׳ייסון דנינו הולט; פרפורמרים יוצרים: מיה לנדסמן, אלון סנדלר, ג'ייסון דנינו הולט, יעל מור, הילה גלוסקינוס, גיל שחר; דרמטורגיה: נטלי צוקרמן; חלל: אורי זמיר; אור ואובייקטים: יאיר ורדי; מפיק בפועל: אורי פנדריך; די ג׳ייז: יום חמישי Yogg, ימים שישי+שבת DJ SH SE; עלה לראשונה בתיאטרון הבית, יפו