בעשור האחרון ראינו יותר ז'אנרים ותת-ז'אנרים על מסך הטלוויזיה יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. זה לא תמיד היה ככה. פעם, כשלא היה תקציב לאפקטים מוצלחים, הסדרות ששלטו במרקע היו קומדיות. סדרות כמו "חברים", "סיינפלד", "איך פגשתי את אמא", ו"רוק 30" שלטו ברשתות שהן לא HBO, אבל עם הזמן התקציב עלה ואיתו השאפתנות היצירתית, שיטפון של ז'אנרים הציף אותנו, ומעמד הקומדיות הטלוויזיוניות ירד. בשנים האחרונות אנחנו רואים שוב עלייה חדה בפופולריות של הסיטקום, אולי כי זה מרגיש כאילו עוד רגע אנחנו במלחמת עולם שלישית ולצחוק זה . זאת הסיבה שאנחנו צריכים – וגם לא צריכים – יותר סדרות כמו "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" שעלתה השבוע ב-NBC ופרמאונט+.

>> גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה עם פיזור מאכזב
>> צחוק בצד: הדוקו על מל ברוקס הוא הדבר הכי טוב שתוכלו לצפות בו כרגע

יחסית לקומדיה של כותבי "רוק 30", רוברט קרלוק וסם מינס, "רג'י דינקינס" היא קומדיה די מצומצמת מבחינת הקאסט. במרכזה עומד רג'י (טרייסי מורגן), כוכב פוטבול לשעבר שנתפס מהמר על משחקים וכעת מנסה לשקם את תדמיתו באמצעות סרט דוקומנטרי על חייו שמביים הבמאי ארתור טובין (דניאל רדקליף), המנסה בעצמו לשקם את תדמיתו באמצעות הסרט לאחר שהתמוטט על הסט של סרטו האחרון. לצד רג'י וטובין יש את גרושתו של טובין, מוניקה (אריקה אלכסנדר), המשמשת עדיין בתפקיד הסוכנת שלו, וכן בת הזוג הצעירה שלו, ברינה (פרשס וויי) והשותף הבטלן שלו, ראסטי בויד (בובי מויניהן מ"הדב").

עכשיו בואו נדבר רגע על הפלא הקומי שנקרא טרייסי מורגן. איכשהו, כבר 20 שנה הוא מצליח באמצעות דמות אחת – טרייסי מורגן. כשאתה שומע את בובי מויניהן, שעושה תפקיד מעולה בעצמו, מספר על האינטרקציות עם מורגן, אתה מבין שאין הבדל בין האדם שרואים על המסך לבין האדם שהוא במציאות. לא כל שחקן היה יכול לעשות את התפקיד הזה בכזה חוסר מאמץ ועדיין לגרום לו לעבוד, ופשוט תענוג לראות אותו על המסך. אפשר להרגיש שהוא נהנה לשחק את רג'י וזה גם חלק די גדול ממה שגורם לנו להתאהב בדמות שלו.

מנגד, רדקליף עושה תפקיד מצוין בתור הבמאי המתוסכל ומהווה קונטרה מעולה לרג'י. הדמות שלו היא של במאי מבטיח שהוליווד צילקה. הסרט הזה הוא ניסיון נואש שלו לעשות את זה. בעוד שלרג'י יש רשת של אנשים להישען עליה, לטובין אין כלום מלבד הצורך שהסרט הזה יהיה יצירת המופת שהוא מייחל לה. כשהשאפתנות שלו מתנגשת עם התפיסה הקולנועית הלוקה בחסר של שאר הדמויות זה בעיקר מצחיק, אבל גם מעלה את השאלה: האם זה הזמן להישען על קומדיה?

זאת שאלה קצת פוצית, והיא מתאימה מאוד לדמות שמגלם רדקליף שלא מבין למה הוא היחיד שרוצה לעשות אמנות, אבל כשמסתכלים על המצב בחוץ קל להבין את החשיבות של תרבות שנותנת קונטרה. ולמרות ש"נפילתו ועלייתו" אכן מתחברת לשאלות האלה, גם אחרי שלושה פרקים אנחנו לא יודעים למה הסדרה הזאת נוצרה דווקא עכשיו, בתקופה הזאת, מלבד להיות עוד נדבך מטא-טלוויזיוני לאסקפיזם. אז כן, אני נהנה מטרייסי מורגן בכל הזדמנות, וזה בהחלט נחמד לראות את דניאל רדקליף בתפקיד חדש ומרענן, אבל בתקופה שבה אנחנו נמצאים בליבה של מלחמה שמשפיעה על כל העולם, כשטראמפ שיכור מכוח וכבר לא ברור מי בצד של מי – האם זאת הקומדיה שאנחנו צריכים? האם אנחנו עד כדי כך חסרי תקווה שהדבר היחיד שאנחנו יכולים להישען עליו הוא אסקפיזם? כנראה שהתשובה היא "כן".

"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" היא קומדיה מצחיקה. היא כתובה טוב, עשויה טוב וגם אם ז'אנר המוקומנטרי כבר הפך שחוק מהיסוד, היא עדיין מציגה טייק מעניין על התרסקות של כוכבים. אבל אותה סדרה בדיוק הייתה יכולה לצאת לפני עשר שנים וגם לפני עשרים שנה. זה לא אומר שהיא לא טובה, זה אומר שפשוט אין לה הצדקה מלבד ההומור שלה.אנחנו מוצפים בקומדיות, הן מגיעות מכל כיוון אפשרי – הסרט הכי נמכר של השנה שעברה בארץ הוא "לשחרר את שולי-סאן" למען השם – ולמען האמת, אנחנו קרובים לגבול שבו העומס הזה מתחיל להימאס, כי הוא כבר לא רק אסקפיזם – הוא מטמטם. אנחנו צריכים טלוויזיה שעושה את ההפך. אנחנו צריכים סאטירה חריפה ומשפיעה. טרייסי מורגן לא יציל אותנו.
>> "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" // The Fall and Rise of Reggie Dinkins // עונה 1, 10 פרקים // עכשיו בפרמאונט+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סיטקום