על האיילון נולדה ישראל מחדש. נתניהו יעשה הכל כדי לעצור אותה

זה היה כנראה הלילה המדהים ביותר בתולדות תל אביב. הוא התחיל בזעם אדיר שהתפרץ אחרי פיטוריו של יואב גלנט – מי היה מאמין שהפוליטיקאי המבאס הזה יחלץ מאיתנו כאלה אמוציות – והשליך לרחובות מאות אלפי ישראלים לא מרוצים וכעוסים מתמיד. מהרגע שבו בקעה הקריאה "קפלן עכשיו" ועד לחסימת האיילון בשני כיווניו חלפה כחצי שעה. יותר ממאה אלף איש שטפו את עורק התנועה הראשי של ישראל וחסמו אותו למשך תשע שעות. ותוך כדי הלילה הזה קרה דבר נפלא: הזעם התחלף באופוריה, באקסטזה, בהתפרצות אדירה של אחווה ושמחה. לרגע היה נדמה שכבר ניצחנו.

אקסטזה של ניצחון. חסימת האיילון, 26.03.23 (צילום באדיבות מטה המאבק)

כי אולי ניצחנו. בתוך שלושה חודשים, בתהליך מואץ ששיאו הזמני אמש על האספלט הבוער באיילון, הצלחנו להיוולד מחדש כישראלים, להתחבר בעוצמה אל המקום הזה ובעיקר אל האנשים שלצדנו ברחוב, לאמץ ולנכס מחדש את הדגל שכבר ויתרנו עליו. מצאנו אהבה. אנשים הסתובבו שעות עם חיוך על הפרצוף באותו מקום שבו בדרך כלל הם תקועים בפקקים ומקללים ב-76 שפות, רוקדים וצועקים ושרים בגרונות ניחרים, דלוקים ומוארים ומדברים עם כל מי שרק מוכן לשמוע על האחווה הזאת, האהבה הזאת, הישראליות הזאת. ניצחנו כי הבנו ברגע האחרון שערכי השוויון והחופש הם הדת שלנו. מיליונים עצרו את מנוסתם מהישראליות בחריקת בלמים ונעמדו כאיש אחד.

נחושות ויצירתיות ולא ממצמצות מול ספינים. מחאת "סיפורה של שפחה" (צילום: שאטרסטוק)

במהלך 12 השבועות האחרונים גילינו שבעצם יש לנו על מה להילחם ויש לנו גם עם מי. צבא אזרחי עצום מתייצב ברחוב מדי שבוע, ואם צריך פעמיים בשבוע, ואם צריך כל יום, נחושים ויצירתיים ולא ממצמצים מול מערבולות הספינים של מכונת הרעל. מובילי ההתנגדות להפיכה המשטרית, קבוצה די רנדומלית של ארגוני מחאה ושטח וכמה אנשים טובים, מצליחים לנווט אותה בחוכמה וכמעט בלי טעויות, כשאפילו הצעדה הנפיצה בבני ברק בשבוע שעבר הפכה ברובה למרתון מפגשים מרגשים בין חילונים וחרדים על צלחות חמין. גם מזג האוויר משתף פעולה והגשם פסק מלרדת. בצורת נגד דיקטטורה. קסם. כך נראית תנועת התנגדות מנצחת.

יש על מה להילחם ויש עם מי. חסימת האיילון בהפגנת החירות, 25.3.23 (צילום: ענבל אורפז)

האופוריה הזאת שעל סף ניצחון מלווה גם בצלילות גדולה. פתאום מחנה שלם יודע בדיוק מה הוא רוצה: 1. חוקה דמוקרטית; 2. חופש דת וחופש מדת; 3. שוויון אזרחי מלא לכל תושבי הארץ וזכויות אדם מעוגנות חוקתית; 4. פושעי ההפיכה לדין. זוהי רשימת הדרישות, זהו הבסיס למו"מ, אלה הם קווי המתאר של הכוח הפוליטי שיקום מתוך המחאה האדירה הזאת. ישראל שנולדה מחדש על האיילון דורשת צדק חברתי, סביבתי, חוקתי. השאלה מבחינתה כבר אינה אם חוקי הדיקטטורה יעברו או לא. השאלה היא כיצד נעצב מציאות ישראלית עתידית טובה לכולם שבה זה לא יוכל לקרות שוב.

מול העוצמה הזאת, מול מיליוני אזרחים שגילו את אהבת ישראל, תגיע תגובה עוצמתית לא פחות. לנתניהו, עם השעון הפלילי המתקתק שלו, אין יותר זמן למשחקים ואין יותר קלפים בשרוול. לצדו נמצאת רק חבורה של חדלי אישים רופסים ובכיינים, מושחתים וטיפשים, עבריינים דמיקולו שחשבו שיוכלו לבזוז את המדינה ולפרק אותה ללא התנגדות. העוצמה היחידה שהוא עדיין יכול להפעיל היא אלימות. ואכן, לאורך היום, בעודו דוחה שוב ושוב את נאומו לאומה, עסקו נתניהו ופמליית ילדי הכאפות שלו בקידום מסיבי של הפגנות כהניסטים ברחבי הארץ, לכאורה כדי "לתמוך ברפורמה המשפטית" ובפועל כדי לאיים על המפגינים המתנגדים ולהצית אש.

וכך, בזמן שהמדינה כולה בוערת, משגר המותג "נתניהו" אל הרחובות את הפלנגות של בן גביר ולה פמיליה, ולא משנה אם הוא שולט בכל ניואנס כמו המקיאווליסט שתמיד היה או "לא נמצא באירוע" ומשמש כמריונטה מפוטמת לבני משפחתו ושותפיו הטבעיים. את הדם שיישפך זה לא מעניין. את הקורבנות הראשונים במסע המילוט של נתניהו ממשפטו זה לא יעניין. וזה יהיה באחריותו המלאה והבלעדית. השאלה הקריטית היא כיצד תגיב תנועת ההתנגדות לאלימות שתופנה אליה. אנחנו חכמים מכדי להגיב אליה בעוד אלימות, מנוסים מכדי ליפול שוב בפח ה"פיוס" שיגיע אחריה, כועסים מכדי להפנות את הלחי השנייה. נצטרך להיזכר בכל כוחנו בלילה ההוא, אתמול על האיילון, ובישראל שנולדה שם מחדש. רק אלימות יכולה להרוג אותה. ואם ננצח גם אותה – ניצחנו.