הילדים של "סאות' פארק" הם אנחנו. והם רוצים את החיים שלהם בחזרה

השנה האחרונה היא ללא ספק השנה שבה המציאות עקפה את סאות' פארק. אפילו לא צריך ללכת אחורה יותר מדי – כבר בבוקר לאחר שידורו של ספיישל המגפה בן השעה (אוקי, 47 דקות) שלהם, טראמפ פרסם ציוץ שהוא נדבק בקורונה, אירוע שאני בטוח שסטון ופארקר שקלו, ואז גנזו בשלבים הראשונים של יצירת הספיישל מפאת היותו סאטירה עצלנית. סאטירה טובה דורשת הגזמה קלה של המציאות, ונראה שגם סאות' פארק המופרעת שתמיד ידעה להקדים את טירוף המציאות בכמה שנים היו צריכים טיפה יותר זמן מסך כדי למצוא דרך להגביר את 2020 לאחד עשרה.

נראה שכמות החומרים הנושאים המלחיצה שהצטברה על שולחנם מאז סיום עונתה ה-23 (דצמבר 19, אם שכחתם) מהווה צידוק לספיישל הארוך, וחשוב מזה, נראה שהיינו צריכים את דוקטורינת ה"כולם אשמים ולכן נצחק על כולם" של סאות' פארק. מי לא חוטף במהלך הפרק? תאגידי ענק, מתנגדי מסיכות (ועוזריהם בעלי חיתול הסנטר), מערכת החינוך, המשטרה, גופי המדיה וכמובן, איך לא, הנשיא טראמפ. אל דאגה, הוא לא חוטף קורונה, רק מזניח במכוון את הטיפול במחלה ומעלה באש את פיסת התקווה האחרונה.

אבל טראמפ, כאמור, הוא לא המטרה היחידה אליה סאות' פארק מכוונים. הפרק עוקב אחר קו העלילה איתו צעד בשתי העונות האחרונות, סביב חוות המריחואנה של רנדי, שבוחר לנצל כלכלית את המצב ולהוציא ספיישל למחלה (סוג של קריצה עצמית לספיישל של סאות' פארק), רק כדי לגלות שיש לו קשר לעטלף ו/או פנגולין שהחל את הכל. במקביל, התלמידים צריכים להתמודד עם החזרה המוקדמת מדי לבית הספר ומבינים שזה יהיה טיפה יותר קשה כי כל המורים הוחלפו בשוטרים שנותנים לתלמידים את אותו הטיפול שהם בדרך כלל מספקים למפגינים.

זה לא פרק מושלם (למרות שהשיר של קרטמן בהחלט כן), אבל הוא בהחלט מצליח לגעת במגוון רחב של נושאים באופן חד כהרגלם, ועדיין יש נושא אחד שבולט מעל השאר בזכות הצמדתו לרנדי מארש. האב המביך הפך בשנים האחרונות לדמות המרכזית ביותר בסדרה, למייצג של הציבור האמריקאי הרחב שרודף אחרי טרנדים וממהר לעשות החלטות נחפזות על בסיס מידע רעוע וחלקי, כל עוד זה מידע שמתאים למה שהוא גם ככה רצה לעשות. כן, בדיוק כמו היורם לסים שפרחו לכם בפיד. רנדי, שמצד אחד משדר מסר בסגנון "נעבור את זה ביחד" בכובע איש העסקים, ומצד שני מזלזל במגיפה כאילו היה נשיא ארה"ב עצמו, מגלם את הציניות התאגידית שממש תשמח אם נעבור את זה ביחד, כל עוד הם ממשיכים להרוויח יפה.

יחד עם הביקורת על מתנגדי מסיכות וטראמפ, יוצרי סאות' פארק מספקים מסר כמעט ממלכתי (יחסית אליהם) שאפשר לתרגם רק ל-"כולנו מפגרים מדי מכדי להתמודד עם המגיפה הזו", אבל גם חוזרים למסורת סאות' פארקית כמעט עתיקה שמחזירה את הלב לתוך הספיישל. בשנותיה הראשונות של התוכנית, כמעט כל פרק היה מסתיים במונולוג מאת סטן, המצפן המוסרי של הסדרה. זה החל כפארודיה על סיטקומים שאורזים כל פרק באיזה מסר מדוקלם בלי שום קשר להשלכות האירועים שהתרחשו, אבל הפך לאורך הזמן לדרך עבור סטון ופארקר לדבר בכנות, ולפעמים ברגשנות חלקית, את דעתם האמיתית.

גם הספיישל הזה (כמעט) נגמר עם נאום של סטן, רק שלא מדובר בדעה, אלא בתחושה שכולנו חולקים. התסכול הנפשי המצטבר של הקורונה וגם של השלכותיה החברתיות, התשישות המייאשת והרצון הכל כך פשוט ובסיסי שמתמצה במילותיו: "אני רק רוצה לעשות כיף שוב". זה מצחיק, לאורך 23 השנים שהם היו בסביבה ראינו את הילדים של סאות' פארק עוברים כל כך הרבה חרא של מבוגרים, ששכחנו שהם בסך הכל ילדים. או בעצם, ייצוג של הילד הפנימי של כולנו, זה שלא באמת יודע איך להתמודד עם הסגר, זה שמפחד מהעתיד ורק רוצה את החיים הישנים שלו שוב. ורק כשסטן הצליח להודות בזה, לראות את הילד הפנימי באמת, הטירוף נעצר לשניה והתקווה חזרה לרגע קטן. לפחות עד שטראמפ שרף אותה לגיהנום.