קטן יותר, קצר יותר ופשוט מצוין: סאות' פארק סיימו עונה מושלמת

הביקורת התפרסמה במקור באתר "הספוילר", אתר המסכים החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

לפני כחודש וחצי כתבתי כאן ביקורת על הפרק הראשון של העונה ה-25 של סאות' פארק, אירוע די מרגש בהתחשב בכך שהפעם האחרונה שקיבלנו עונת סאות' פארק סטנדרטית היתה ב-2019. הביקורת ההיא, מעבר לשמחה על שובם של הילדים הכי זבלה בטלוויזיה, הייתה די פושרת: הערכתי את הניסיון לייצר פרק שמתמקד בעיקר בסיפור סביב הילדים ושמחתי על נטישת הדמות של גריסון-טראמפ לטובת תחושה של וינטג' סאות' פארק, אבל התבאסתי על האופן שבו אילצו פנימה את הנושא האקטואלי-אבל-כבר-לא-באמת של מסיכות קורונה. לא הייתי אופטימי בנוגע להמשך העונה, ועכשיו הגיע הזמן להכות על חטא. טעיתי, אבל ממש. למעשה, זו אחת העונות הטובות ביותר של הסדרה מזה שנים.

אז כן, ראוי להגיד שהעונה הזו – למרות שהיתה אמורה להיות רגילה – התקצרה לששה פרקים בלבד, לפחות על פי מה שידוע כרגע. עם זאת, יש סבירות גבוהה שארבעת הפרקים החסרים להשלמת העונה יגיעו במסגרת צמד הספיישלים הארוכים שצפויים לצאת בהמשך השנה. כרגע, בכל מקרה, בסיום העונה הסדירה נשארנו עם שישה פרקים קצרים ומזוקקים שמהווים יחדיו עונה קצרה, מזוקקת ופשוט מושלמת. אפילו הפרק הראשון, שכאמור לא הצליח להתחמק מלהתייחס לקורונה ולכן גם היה חלש ביחס לספיישלים שבאו לפניו, לא הצליח להרוס, בעיקר כי חמשת הפרקים שהגיעו אחריו התרחקו מהנושא – ומנושאים עדיין בכלל – לטובת סיפורים טובים, חכמים, מצחיקים ומעניינים.

זה התחיל עם הפרק השני, שכלל את אחת ההטרלות הנפלאות ביותר שנראו על המסך לאחרונה. הפרק התמקד בפרופורמנס הליברלי של ליהוק אפרו-אמריקאים כעלה תאנה – בין אם בעסקים שמצרפים שחורים לטובת יח"צ ובין אם בתכניות שמלהקות שחורים כדי להגיד שהנה, גם אצלנו יש גיוון. לטובת המסר הם הפכו על ראשו פאנץ' בן 25 שנה, ועשו גאסלייטינג על שמו של הילד השחור היחיד בסאות' פארק, טוקן בלאק (מילולית: שחור סמלי), שבעצם לא שמתם לב ששמו בכלל טולקן, ואם שמעתם עד עכשיו טוקן אתם בעצם גזענים מבלי לדעת. למעשה, הם השקיעו כל כך הרבה בדאחקה עד ששינו את שמות הפרקים וכל מידע רשמי שאמר אחרת, כדי שתחשבו שזו תמיד היתה האמת. זו לא רק בדיחה נהדרת, אלא גם כזו שמחברת את הצופה לתחושה של סטן, המרכז הרגשי התמידי של הסדרה שקצת נשכח מרוב התמקדות בפרקי ראנדי והטגרדי-פארם שלו.

אחריו הגיע פרק קרטמני למהדרין (שטיפל בשינויי עירוני, נושא קלאסי של סאות' פארק), ופרק שעסק בנושא עדכני, אבל מזווית סאות' פארקית במיוחד (המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מזווית שגורסת שכל הפאניקה הזו ממלחמת עולם היא רק נוסטלגיה), ופרק על טגרדי-פארם שהצליח להרגיש כמו פרק חג קלאסי של הסדרה, כולל קדוש עם כוחות קסם שנראה כמו גזיר נייר. היה גם פרק שלפחות בעיני מצטרף לרשימת הקלאסיקות של הסדרה, שכלל את הגרסה הכי מדויקת לבני נוער שראיתם, עלילה שעוסקת ברצונם של הילדים לשחק ואפילו סיום מרגש עם רנדי שהרגיש כמו האבא שפעם היה. עבור מעריצי הסדרה הותיקים, זה היה כמו לראות פרק מימי השיא שנשכח על המדף.

לקראת עלייתה של העונה בקומדי ספיישל פרסמו כמה סרטונים עם תזמורת שלמה שמבצעת כמה מהשירים הקלאסיים מהסדרה: "Kyle's Mom", "Gay Fish", "Jackin' It in San Diego" וכמובן, שיר הנושא. אבל מה שלפני העונה היה נראה כמו גאג מצחיק שנועד לגרום למוזיקאים רציניים בלבוש מכובד לשיר על זה שאמא של קייל כלבה התגלה כהצהרת כוונות של ממש – "אנחנו הולכים לחזור אחורה בדרך חדשה ומתוחכמת יותר". זה עידן חדש לסאות' פארק, עידן של ספיישלים ארוכים ועונות קצרות, של ניסיון לאזן בין תהילת העבר לרצון התמידי להביט לעתיד. עידן בו חוזרים אחורה כדי לצעוד קדימה. ובנתיים, אחרי עונה קצרה שכזו, אין סיבה לפחד. כי גם כשהסדרה מתפזרת וצועדת לטריטוריות מוזרות, תמיד יש לה בסיס נפלא לחזור אליו.

רוצים עוד המלצות טלוויזיה? בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר", ותראו תראו