ביתי הוא עדיין דב הוז 19. לפני שלושים שנה החלטתי להישאר בו וליצור ריקוד מעשה-בית. הגעתי להחלטה זו בהשפעת גורמים שונים, כמו המתיחות בשל מלחמת המפרץ וכן סבל רגשי אישי. השהייה בבית והיצירה בתוך הסלון הקטן שלי – 4 על 6 מטרים – העניקה לי נחמה; יכולתי להתעורר ולקחת את ספל הקפה עמי לסביבת העבודה שלי, ולהתחיל את היום מבלי לצאת החוצה.

בתוך הסלון היו אביזרי ריהוט שונים שהצלחתי להזיז משם, מלבד שולחן בן 200 שנה, שהבאתי עמי מדרום אפריקה כאשר עליתי ארצה ב-1976. פתח היציאה היחיד לשולחן הזה – דלת הכניסה הראשית לדירה. וכך, התחלנו, אני ותלמידתי הצעירה באותה תקופה, ענבל פינטו,לעבוד בשטח הפנוי שנותר לנו עם החפץ שעדיין נותר לנו בו – שולחן האוכל. שולחן זה יצא בכניסה הראשית וחזר לדירה כאורח. זה היה עבורנו משטח לביטוי רגשותינו. בהופעה עצמה השתמשנו בשולחן המקורי, מעט ישן ובלוי יותר. כמו כן יש בה מוזיקת רקע מקורית של אורי ודיסלבסקי ושימוש מחודש בכוריאוגרפיה המקורית.

היה חשוב עבורי להציג בתכנית – סאלי אן רטרו (רטרוספקטיבה) – שתי יצירות: האחת שנוצרה לפני שלושים שנה והשנייה שנוצרה עתה. המצב שבו התחלתי והמצב שבו אני נמצאת עתה. הזמן והמקום של שתי היצירות הם יחסיים. האחת נוצרה בתקופת מלחמה ( מלחמת המפרץ), שהות בבית בבידוד והשנייה משבר בריאות עולמי שהעלה את נושא הבידוד ואת הצורך להתמודד עם הפרדה ובדידות.

מנקודת מבט אישית ההתמודדות עם כל כישלון חרוץ, תמיד הביאה עמה עבורי פן חיובי והערכה עמוקה למתנה שהיא החיים. אפשר לומר ש-Covid 19 הפך עבורי להיות CO–VOID.

נכנסתי לסטודיו אחרי שישה חודשים שבהם הייתי מרותקת לבית וניסיתי למצוא דרך מפלט. כמעט שנה תמימה נמשכו המחקר והיצירה. בין סגר אחד למשנהו ותוך חרדות רבות מצאנו דרך ליצור שפה בעלת משמעות על ספסל איקאה שניצב לבדו בסטודיו. בנינו והרסנו לסירוגין וכך גילינו את תמציתה של המציאות המרוסקת שבה התקיימנו. זה הפך למרכז של חוסן ביצירה, שעליו יכולנו להעלות את רגשותינו ודמיונותינו.
סאלי אן-רטרויעלה בבכורה ב-8 באוגוסט (יום ראשון) במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס וב-19 באוגוסט במרכז סוזן דלל.לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

• טור אישי
• ריקוד
• סוזן דלל
• מחול