המסעדה הזאת הפתיעה אותנו מאוד. ורוב ההפתעות טובות

סאן יאנג (צילום: בן יוסטר)
סאן יאנג (צילום: בן יוסטר)

אם מתעלמים מהשם המשונה, מהמילים המבעיתות "פיוז'ן אסייתי עם מגע והשראות מהמטבח הים תיכוני" ומהסושי המאכזב, אז סאן יאנג החדשה היא מסעדה אסייתית נהדרת עם כמה מנות אדירות (עד כדי כך שעודד קרמר כמעט שכח כמה הוא שונא את רחוב ברנר)

28 ביולי 2021

הגרסה הראשונה של הטקסט הזה נפתחה בראנט מוגזם להפליא על רחוב ברנר. כמה "מוגזם להפליא"? דמיינו ביקורת ארכיטקטורה משולבת עם מרמור פוליטי, תחושת קיפוח ספורטיבית וניפוץ פרות קדושות של סצנת הרוקנרול בניינטיז, באורך 253 מילה, שזה (בשביל הפרופורציה) קצת יותר ממילה על כל מטר ברחוב. מסתבר שיש לי רגשות עזים. מי ידע? (ואם אתם ממש מתעקשים, הפתיח המקורי בסוף).

והאמת שזו הייתה טעות, כי חייבים לדבר קודם על השם. סאן יאנג? זה השם שבחרתם למסעדה שלכם? באמת? כי אלא אם כן מדובר בשת"פ – ולא היו שום סימנים לזה (גם לא סימני צמיגים) –  מדובר בבחירה יותר הזויה מסרטונים של פוליטיקאים זורקים גלידות לפח. חיפשתי בגוגל "סן יאנג". דף התוצאות עשה לי פלאשבקים להאנוי. לאיפה שאתה לא מסתכל, רק טוסטוסים. העובדה שמכל השמות הפאן-אסייתים בחרתם שם שהוא כבר מותג קיים, היא לא פחות ממדהימה. אם כי לא מדהימה כמו העובדה שכל מי שסיפרתי לו שאכלתי בסאן יאנג, הרגיש צורך להחזיר לי בפאנץ' דו גלגלי. מ"היה נח לאכל עם קסדה?" ועד "היה שעועית או סתם נתת גז?". בקיצור ממש פתחו עלי (כי פתיחה, באופנוע…. לא חשוב). די. סיימנו את בדיחות הטוסטוסים. נקשור אותם בשרשרת לעמוד חשמל וניכנס.

סאן יאנג במלון INK (צילום: סיון אסקיו)
סאן יאנג במלון INK (צילום: סיון אסקיו)

וזאת כניסה די מרשימה. לובי מלון בוטיק סופר אלגנטי, עמדת מארחת עם וייב הייטקי, ירידה במדרגות שיש שחורות לתוך חלל אפלולי בדיוק במידה שמתגלה כגדול ממה שנראה בהתחלה. אפילו המוזיקה מצליחה להיות מספיק מורגשת אבל עדיין לאפשר שיחה. מצד אחד מספיק תאורה כדי להקריא מאתר המסעדה משפטים כמו "מטבח פיוז’ן אסיאתי המשלב טכניקות בישול וחומרי גלם מהמזרח הרחוק עם מגע והשראות מהמטבח הים תיכוני". מצד שני מספיק חשוך כדי לא לראות את גלגולי העיניים.

ובואו נדבר על התפריט. ולא רק של סאן יאנג. ביותר מדי מסעדות לאחרונה נתקלנו בתופעה: המנות הראשונות – סליחה, "המנות הקטנות לחלוקה" – נשמעות תמיד מוצלחות, וירטואוזיות ומעניינות בהרבה מהמנות העיקריות. זה כאילו היצירתיות של השפים נעצרת כשזה מגיע למנות גדולות. עוד פעם סטייק ברוטב מה-נדחוף-להם-היום עם פירה כמהין במחיר מופקע ע"פ משקל? הכל צפוי ולא אטרקטיבי כמו מערכון של "לאטמה". בסאן יאנג זה היה ממש קיצוני. 13 מנות ראשונות יש בתפריט. 11 מהן עברו את הסינון בשולחן. מתוך חמש העיקריות רק אחת הצליחה לעורר עניין וגם זו הייתה סוג של הצבעת רחמים.

החלטנו להתמקד בראשונות ולא התחרטנו לרגע. קודם כל כי לשם שינוי, המנות שהמלצר סימן כמיועדות לחלוקה, אכן התאימו לחלוקה לזוג או לרביעיה. רק על זה מגיע צל"ש. אבל גם כי המנות שנחתו על השולחן היו מאוד מוצלחות.

סאן יאנג (צילום: בן יוסטר)
סאן יאנג (צילום: בן יוסטר)

זה התחיל במנה של קוביות אורז קריספי עם ספייסי אינטיאס. זאת מנה שמגיעה מפורקת וזה בדיוק מה שצריך, כי יש כאן שני חלקים נפרדים שכל אחד מהם מוצלח בקטע אחר. הספייסי אינטיאס הוא חוויה של טעמים. המיונז החריף עוטף את הדג בעדינות ולא חונק אותו כמו שקורה לעיתים קרובות מדי (ספוילר – זה עוד יקרה) וגרם לנו לנקות את הצלחת עד הקצה. האורז קריספי, על תקן "משהו פריך לאכול איתו את הסביצ'ה" הוא אירוע חוויתי, במובן שעד שאתה לא חווה את זה אין דרך להבין את זה. הכי קרוב שאפשר זה לדמיין הום פרייז קטנים, עם טעם של אורז ומרקם של טופי. עזבו תיאורים. זה קראנצ'י אבל דביק. טעים אבל נתקע בשיניים. מעניין אבל מוזררררררר.

כשהגיעה מנת ה"סקווארס" גילינו שאורז קריספי (שזה מה שהיה קודם) וקריספי רייס (שזה מה שהגיע עכשיו) זה לא אותו הדבר. הקריספי רייס היה קרקר קטן שהרגיש כמו קרוב משפחה רחוק ומרובע של פריכיות אורז. בפני עצמו אין עוד משהו להגיד עליו אבל הוא שימש מצע מושלם וניגוד מרקמים מצוין לטרטר טונה אדומה נהדר. הדבר היחיד שקצת פגם במנה היו עיגולי רוטב אבוקדו כמהין על הצלחת, שהיו לא קשורים, לא טעימים ובטח שלא מועילים.

הרצף המוצלח המשיך עם סשימי דג ים. האינטיאס היה מטופל נהדר, הקריספי שאלוט העדין שישב מעל סיפק משחק מרקמים כיפי וכל זה היה רק רקע לכוכב האמיתי של המנה – הרוטב (בתפריט קראו לו "פונזו הדרים" אבל פונזו הוא בהגדרה רוטב שמורכב מסויה והדרים, אז תכלס זה כמו להגיד "אספרסו קפה"), שהיה שילוב מדוייק בין חמיצות למתיקות, נספג בדג והשתחרר בחלל הפה בסוג של פיצוץ טעם שלא מאפשר לך להיפטר מהחיוך. גם סלט המלפפונים הקוריאני הפתיע לטובה. היו חששות כשהוא הגיע לשולחן, כי בקוריאנית אדום = חריף. והיה בו מלא אדום. אבל החששות התבדו מהר מאוד. היה שם שילוב טעמים מדויק וחריפות לא משתלטת שהיו בדיוק מה שהמלפפונים הפריכים היו צריכים.

סאן יאנג (צילום: אנטולי מיכאלו)
סאן יאנג (צילום: אנטולי מיכאלו)

למרבה הצער זה השלב שבו דברים קצת התחילו להשתבש. זוכרים את הספוילר? אז הנה מגיעה מנת הפופקורן שרימפס. אין לי מושג למה אנחנו מתעקשים להזמין את המנה הזאת. או למה מסעדות מתעקשות לקרוא לזה בשמות אחרים (ואם כבר קראתם לזה בתפריט "קריספי שרימפס", למה בחשבון זה מופיע כ"פופקורן שרימפס"?). בכל מקרה זה לא עובד. השרימפס המטוגן היה לא רע, אבל היה קשה עד בלתי אפשרי להבחין בזה, כי מלבד חמישה שרימפס בני מזל, כל השאר הוטבעו בכמות ספייסי מיונז שהייתה יכולה להספיק לסנדוויצ'ים לכל רמת גן.

וזה עוד היה מוצלח לעומת אגף הסושי. הייתם מצפים שבמסעדה שמגיעה מקבוצת פו סושי (וכוללת גם להיטי סושי של פריפריה מקריית אונו ועד נתניה) אפשר יהיה לקבל סושי שהוא לכל הפחות סביר. ובכן, כדאי שתנמיכו ציפיות. למשל המאונטן רול, שבתפריט תואר כ"מאקי ספייסי סלמון ואבוקדו, שרימפס בטמפורה". אין לי יכולת לבצע את מבחן האדם הסביר, אבל ארבעת האנשים סביב השולחן הופתעו מאוד לגלות שלא מדובר ברול עם שרימפס בתוכו, אלא רול די מסכן שעליו הושלכו כמה מהפופקורן שרימפס שכבר פגשנו בסיבוב הקודם. לא הבנו מה הרעיון. הרול השני, "אאוט אוף קונטרול" (שקיבל, כמובן, את הכינוי "זריקת זנב") היה רול ספייסי טונה ושבבי טמפורה בציפוי אבוקדו וטונה נאה. האם כל המרכיבים היו שם? בהחלט. האם הם היו סבירים? סבירים. האם זה נראה כמו רול שבא לך לאכול אותו? אם הוא היה מגיע אחרי שליחות ארוכה בארגז אופנוע אז אולי. כאן זה פשוט נראה לא ברמה.

מזל שהגיע הטטאקי כדי לחפות. וזה לגמרי פיצוי הולם. הסינטה הייתה במידת עשיה מושלמת – צרובה מבחוץ ורכה על סף נמסה מבפנים. גם אם היא הייתה מוגשת ככה לבד על צלחת זאת מנה מנצחת. אבל היא לא. כי קרעי תפוחי האדמה שהגיעו איתה היו מהטובים שטעמנו והגדירו מחדש מה זה קריספיות. וזה עוד לפני שדיברנו על החלק הממש מוצלח של המנה, רוטב סויה קרמל שהוא לא פחות מאגדה שהייתה באמת. באמת.

מנת הגיוזה עוף הייתה לא פחות מוצלחת. לא רק כיסונים נהדרים ממולאים בפרגית מתובלת בעדינות, אלא ליווי נפלא בצורת קרם תירס שהיה רך, נעים ובעיקר טעים. מנה אדירה בכל סטנדרט. גם המנה העיקרית היחידה, "עוף סצ'ואן", הייתה מאוד מוצלחת בעיקר בזכות מה שהגיע יחד עם העוף. לא שזה מפתיע לאור העובדה שתקרת הזכוכית של שיפוד עוף די נמוכה ולא משנה כמה מוצלח הגלייז שלו (והוא אכן מאוד מוצלח) או כמה מדוייקת רמת העשייה (והיא הייתה בול). הכרוב הצלוי שהגיע איתו, לעומת זאת, היה חתיכת הפתעה חיובית, וקרם תפוחי האדמה היה אחת ממנות הפירה היותר כיפיות שפגשנו לאחרונה.

בר ים פיוז'ן אסייתי. סאן יאנג (צילום: אנטולי מיכאלו)
בר ים פיוז'ן אסייתי. סאן יאנג (צילום: אנטולי מיכאלו)

הנאמס לעומת זאת לא עמדו בציפיות. זה היה נחמד, אבל באופן שבו ממליצים לאכול את המנה (כלומר לעטוף את הספרינג רול בעלה חסה בעובי של בונקר גרעיני) המילוי חייב להיות מאוד דומיננטי כדי להיות מורגש. זה לא קרה. בתפריט כתוב שמדובר שהמילוי היה שוק אווז קונפי. אין לנו יכולת לאשר או להכחיש. זה כן היה מאוד פריך.

והיו גם קינוחים. כן, לקחנו את כל ארבעת המנות בתפריט. לא, אין לנו אופי. אבל יש שורה תחתונה. אל תקחו ארבעה קינוחים. גם אל תנסו להתחיל לספר על כל אחד מהם בפירוט, כי אנחנו מדברים על 5-8 אלמנטים בכל מנה. כן נגיד שכל המנות נראו נפלא, שהמנגו האקזוטי זאת מנה אדירה, הפיסטוק לימון יוזו היא מנה מצויינת. השוקולד מנה טובה ואגוזי הלוז היא מנה חביבה, אבל כפית נוטלה תיתן את אותו האפקט.

בעולם הטלוויזיה, "לגייר פורמט" זה ביטוי שמשמעותו לקחת פורמט בינלאומי ולהתאים אותו לטעם ולהרגלים של הצופה הישראלי. סאן יאנג עושה את אותו הדבר לאוכל אסייתי, ועושה את זה באופן מוצלח ובלי ליפול למלכודות של חנופה מוגזמת. למרות הכשלים הקטנים, בעיקר במחלקת הסושי, אפילו הייטר כמוני מבין – משהו טוב קורה ברחוב ברנר.

נ.ב.
תעשו לעצמכם טובה, וכשאתם מקבלים את החשבון בסאן יאנג תבדקו אותו. סתם כדי ששלושה ימים אחר כך לא תמצאו במקרה את החשבון בג'ינס, תסכלו עליו ותגלו ששילמתם על מנה שאמנם הזמנתם אבל מעולם לא הגיעה. אל תשאלו איך גיליתי.

★★★✯3.5 כוכבים (★★★★4 כוכבים אם מוותרים על הסושי)
סאן יאנג, רחוב ברנר 14, 03-5030098, ראשון-שבת 18:00 עד 23:00

סביצ'ה אינטיאס– 58 ₪ (לא הוגש)
סקוורס– 54 ₪
סשימי דג ים – 49 ₪
קוביות אורז קריספי– 58 ₪
פופקורן שרימפס  – 49 ₪
טטאקי– 54 ₪
מאונטן רול – 55 ₪
אאוט אוף קונט(רול) – 58 ש"ח
גיוזה פרגית – 48 ₪
נאמס– 62 ₪
סלט מלפפונים – 42 ₪
עוף סצואן– 78 ₪
פיסטוק יוזו– 48 ₪
מנגו אקזוטי – 48 ₪
מדוריאנה (שוקולד) – 48 ₪
הפי לוז – 48 ₪

הראנט על רחוב ברנר

רחוב ברנר חייב להיות אחד הרחובות המיותרים בתל אביב. 230 מטר של כלום ושום דבר, רק גיהינום תעבורתי וזיכרונות על עבר גדול ועתיד מפוקפק. טכנית זה כבר מזמן לא רחוב. לכל היותר מחלף למי שמבקש לפנות דרומה באלנבי. מקום שווייז לוקח אותך אליו בלי שתרצה. יש באפליקציה אפשרות לבחור מסלולים בלי כבישי אגרה. אין כפתור שמאפשר להמנע מדרכים שמפעילות טריגרים.

מעבר לסגנון הבניינים המדכא – כל כך קרוב לעיר ההיסטורית אבל שנות אור ממנה, מעבר לכביש הצר שמושך באופן כמעט קסום רוכבי קורקינט שנוסעים נגד התנועה והופכים את הנהיגה לספורט אתגרי, אפילו מעבר לערב הקשוח שעברתי לפני 25 שנה ב"גלולה", רחוב ברנר הוא התגלמות השחיתות הממסדית.

הגיע הזמן להודות: הגלולה היה סתם בר. רחוב ברנר (צילום: גוגל סטריט ויו)
הגיע הזמן להודות: הגלולה היה סתם בר. רחוב ברנר (צילום: גוגל סטריט ויו)

כל מי שגדל בתל אביב בשנות ה-80 ולפניהן, הכיר את המושג בית ברנר. בית מועצת פועלי תל אביב. סניף תל אביב של שלטון מפא"י והבעלים של השיקוץ המכונה הפועל תל אביב. זה היה המקום שבו היו דואגים ל"אנשי שלומנו". וזה המקום שבו היו עושים קומבינות בעולם הספורט באמצעות עסקאות מפוקפקות. בשכונה שלנו, זה נחשב למקום שטני. כמה זה היה גרוע? כשסבא שלי היה לוקח אותי לטיולים ברגל בתל אביב, והיינו עוברים באלנבי, בפינת ברנר הוא היה סותם את האף. כששאלתי פעם למה, הוא אמר "עד לפה מריחים את השחיתות".

והייתה את הגלולה. אם קראתם את המקומונים של הניינטיז זה היה ה-מקום. היה רגע קטן שאפילו ניסו להשוות את זה לכסית. ונשים שנייה בצד את ההשוואה בין אלתרמן לחמי רודנר. במציאות זה היה מקום בינוני להחריד שלא הייתם נתפסים בו חיים היום. מדובר בתקופה אפלה שבה הקריטריון המרכזי להגדרת בר טוב זה אם הייתה שם ברמנית עם ראסטות בשיער. וחשוב לומר את הדברים למען הדיוק ההיסטורי.