זמן אלפנט: השיר הזה כמעט בן 40 ועדיין רלוונטי מתמיד

כמוזיקאים וכמאזינים יש לנו מקום חם ומיוחד בלב לתקופה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. אלה היו שנים של רנסנס מוזיקלי רוקיסטי שבו החלו להתגבש להקות והרכבים שלקחו את המוזיקה הישראלית צעד קדימה והביאו אמירה מוזיקלית שרלוונטית גם כיום. מנקודת המבט שלנו, להקה רטורית מייצגת את תקופת הפריחה הזו. השיר "סדר יום" והאלבום של יוסי אלפנט ולהקה רטורית יצאו בסוף האייטיז ובישרו על הגעתו של הסאונד של הניינטיז עם רוק הגיטרות המחוספס, הבועט, מלא הדרייב והאופי.

יוסי אלפנט מייצג תקופה. הוא מייצג סגנון עבודה מוזיקלי שבו להקות גיבשו את הסאונד שלהן ואת העיבודים תוך כדי עבודה בחדר חזרות, שהולידה סאונד להקתי שהשתקף אחר כך בהקלטות עצמן. זאת לעומת הסאונד העכשווי, המבוסס פעמים רבות על הוויז׳ן של המפיק המוזיקלי, היושב לו מבודד באולפן שלו (ועוד יותר בתקופת הקורונה) ומכתיב את הכיוון אליו תלך ההפקה.

הסאונד של אלפנט בא לידי ביטוי באלבומים שהוא הפיק, אלבומי מופת במוזיקה הישראלית, ובראשם האלבום "אהוד בנאי והפליטים" שיצא בשנת 87' ונחשב לאחד האלבומים החשובים ברוק הישראלי, שם אפשר לשמוע אותו מנגן בגיטרות ועושה גם הרבה מקולות הרקע. יוסי אלפנט היה מוזיקאי שמוזיקאים ידעו ואהבו להעריך. השמועה בזמנו הייתה שמסתובב מפיק גאון שכולם רוצים לעבוד איתו, וזה גם מה שהוביל לעבודה שלו עם החברים של נטאשה ולהפקת אלבום מופת נוסף "שינויים בהרגלי הצריחה".

אלפנט סיפר בריאיון עם יואב קוטנר שבעבודה עם נטאשה הוא פחות התערב רעיונית ומוזיקלית, אלא יותר עשה סדר והצליח להוציא אותם טוב באופן שתאם את מה שהם רצו להביא – כלומר העצים את מה שקיים. זה היה חלק מן הכוח שלו. הוא היה שחקן נשמה ובכך תרם והיה שותף לפריצה של אהוד בנאי והנטאשות, כשהביא רוח גבית חזקה, האמין בחומרים המוזיקליים, דחף את האלבום ליציאתו והחדיר להרכבים הכרה בכמה הם טובים וראויים להצלחה.

אז למה פיל?  ולמה "סדר יום"? למה דווקא מחווה לשיר הזה יוסי אלפנט? לפני כשנתיים צפינו בסדרה בכאן 11 שבה העורך המוזיקלי השתמש בפלייבק של השיר "סדר יום" בלי השירה. המוזיקה התנגנה בנו ולא עזבה אותנו. השיר נשלף ממגירה אחורית בתודעה והזכיר לנו עד כמה הוא יפה ונוגע. התחושה הייתה של נסיעה בזמן וגילוי שהמוזיקה הזו לא נשארה אי שם מאחור, רחוק, אלא נשארה חיה, בועטת ורלוונטית גם היום.

היללהאר (צילום: אסף עיני)

אנחנו מאוד אוהבים לעשות קאברים. יש משהו כיפי בלקחת שיר לא שלך, שאתה ממש אוהב, ולהביא לו את האינטרפרטציה, הסאונד והמהלכים האישיים. זה כמו לעשות אהבה עם מישהו שאתה מאוד-מאוד אוהב. יוסי אלפנט כמוזיקאי מייצג בעבורנו את החיפוש, את ההעמקה והתהייה, את ההליכה על הקצה. היצירה שלו, לצד האישיות שלו, תמיד נגעו בנו, ככאלה שמחוברים גם לצד הפילוסופי של המוזיקה ומחברים את היצירה המוזיקלית שלנו לחקירה תודעתית ורוחנית.

מתוך כך ומתוך הערכה לאלפנט כמוזיקאי ואדם, בחרנו לעשות אהבה עם השיר "סדר יום" ולגשת אליו כמו שאלפנט היה עושה, בלי להפוך אותו מקצה לקצה, אלא פשוט לצקת את היללהאר לתוך היופי שכבר קיים בשיר ולשלב את התהיה הקיומית-סוריאליסטית הטמונה בשיר בתהיה שלנו על סדר היום העכשווי שלנו כבני אדם בעולם מטלטל ומשתנה. האם בתוך השגרה, הנורמות, ההתניות וההרגלים הקולקטיביים שלנו יש מקום לסדר יום חדש? לתהיה? להתפכחות ושינוי? או שמא באמת לא נשאר מקום?