סוהו: מתוק לא מתוק לא

למסעדה

בעולם המסעדות הישראלי ישנו חוק ברזל אחד: קולינריה גבוהה ורווח כלכלי זרים הם. מסעדה שעושה הרבה כסף לא עוסקת באוכל, מסעדה שמגישה אוכל נפלא מתקשה להרוויח. לצערי הרב, אפשר לספור על כף יד אחת מסעדות מקומיות שעושות את שניהם, אוכל וכסף. יש הרבה סיבות למצב המדכדך הזה, לא ניכנס לזה עכשיו, אבל אני מקווה מאוד שאתם לא מתכוונים לפתוח מסעדה בקרוב. בשוק המעוות הזה, הישראלי מחפש "חוויה" במחיר נגיש, לא אוכל. שלוש הנציגות הבולטות ביותר של התופעה הזאת הן ג'פניקה (סושי מהיר וזול), ג'ירף (אסייתי "בוהמי") וסוהו ראשון לציון. אם שלוש הראשונות הצליחו בעיקר כי היוו חיל חלוץ בתחומן, ההצלחה של סוהו, הממוקמת באזור התעשייה הישן של ראשון לציון כפולה ומכופלת, היא הייתה הראשונה שהצליחה לתת לתושבי הפריפריה חוויה של "חו"ל": אתר אינטרנט דובר אנגלית, לוק אנד פיל של הבודהה בר בניו יורק, תור בכניסה בסגנון החתול והכלב ואולם ישיבה עצום בגודלו עם מסכי טלוויזיה ומקרנים המציגים וידיאו קליפים אמריקניים על קירות המסעדה. מופע. אם לא די בכך, בכניסה למקום ממתינות שלוש מארחות יפות מראה, אשר כמו במועדון אקסקלוסיבי מורות לאורחים להמתין מאחורי קו ההפרדה עד לקבלת השולחן, ללא שום יחס אדיב בדמות כוס משקה או חיוך. הדי.ג'יי מנגן מוזיקה מחרישת אוזניים אשר יחד עם קיר הנורות האדומות מבטיחים חוויה אור קולית המזכירה הופעת איחוד של כוורת.

ואז מגיע התפריט. כמעט כל ערך במילון הקולינרי נמצא כאן, ובעלעול ראשוני אני סופר 32 מנות פתיחה ועוד כמה עשרות מנות המשך. כל אלו מוצגות לראווה ב־iPad אישי הניתן לכל אורח, עם תצלומי תקריב של המנות כאילו היו פושעים במסדר זיהוי גסטרונומי. בשלב זה כבר ברור שהאוכל בסוהו הוא לא העיקר. העיקר היא חוויית השפע. ואיך מספקים חוויה שכזו המתיימרת לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר? מגישים מנות גדולות מהרגיל, מעצבים אותן בצורה מצועצעת ומוגזמת ושמים בהן כמויות של סוכר שהיו מספיקות לשנה שלמה במטבח של מיקי שמו. מסעדה עם כוח קנייה כמו של סוהו (אשר על פי מקורות זרים תזרימה החודשי הוא שלושה מיליון וחצי ש"ח) אמורה לעבוד עם הדגים הטריים ביותר, ועל פי המתבקש לתת את מרב תשומת הלב לדג עצמו. בכל המנות שאכלנו נרשמו רמות גלוקוז כל כך גבוהות, עד ששתיים מהן חזרו למטבח, פשוט מפני שמקומן היה בשלב הקינוח. עוד מנה שחשבנו שיצאה ממחלקת הקונדיטוריה מתוארת כך: "טייפון רול – במילוי טונה חריפה, בטטה בטמפורה, מלפפון ואבוקדו עטוף בסלמון 'מכת אש', טריאקי, מיונז ועירית". המנה, שנראתה כמי שניטלטלה לצלחת בעקבות סופת טייפון, הייתה ספוגה בשמן דחוס מסוג טריאקי, וכוסתה בעשרות פתיתי בטטה מטוגנת שנראו כמי שמסמנים אזור אסון. "פיצה טוקיו – סשימי טונה על מצע טורטייה קריספי ומעל עגבנייה, בצל, אבוקדו, מיונז ורוטב טבסקו", סבלה גם היא מרמת מתיקות לא סטנדרטית ומטורטייה ששכחו לספר לה שתפקידה להיות פריכה. ממתקפת הסוכרת סבל גם הניגירי סלמון, שאמנם התבסס על פרוסת דג עסיסית, אבל הומתק עד שנפח את כל תשע נשמותיו. והחלק הכי עצוב בכל הסיפור הוא, שבכל המנות הדגים באמת היו טריים. כדי להיות משוכנעים שגזר הדין שלנו אינו נמהר, הזמנו גם את מנת "השניצל וצ'יפס" של העולם האסייתי – "צ'יקן קארי קוקוס". מה שקיבלנו היו רצועות עוף סטנדרטיות, עם ירקות ברוטב שהיה כה מתוק וסמיך, עד כי היה יכול לשמש כחומר לסתימת חורים בשיניים. כשהמלצר האדיב רועי, שברגישות רבה גרע מהחשבון שתי מנות שנותרו כמעט שלמות, שאל אם אפשר לפנק אותנו בקינוח, הוא כבר ידע שהדבר היחיד שישקם את היחסים בינינו זה ואוצ'ר לשבועיים של דיטוקס. אני מתנחם בעובדה שמחר יום חדש, שבו אוכל לחזור ולאכול במסעדה שמפסידה כסף.

התענוג

אוכל: אסייתי מודרני

מחיר: בינוני

שירות: אדיב ונעים (למעט המארחות בכניסה)

שירותים: נקיים ומרשימים

חניה: בחינם ובשפע

חשבון

סאן פלגרינו – 22 ש"ח

ניגירי סלמון – 28 ש"ח

ספייסי האץ' – 61 ש"ח

צ'יקן קארי קוקוס – 59 ש"ח

פיצה טוקיו – על חשבון הבית

 טייפון רול – על חשבון הבית

בקבוק שרדונה פלטר – 135 ש"ח

סה"כ – 366 ש"ח