סוף עידן הגיקים בסיטקום: מי יהיה הרווק הנחשק הבא?

הקיץ שודרה בחדשות 10 סדרת כתבות בשם "נקמת החנונים" תחת הכותרת: "איך הפכו הגיקים למלכי האקזיט ולכוכבי הבנות?". לא נעים לומר, אבל הפרויקט הזה הגיע באיחור רציני. מעמדם של החנונים, שכבר יותר מעשור נהנים מהסטטוס הלא ממש חדש הזה, דווקא הולך ונשחק. המציאות היא שהם תמיד נהנו ממעמד מקודש בתרבות הפופולרית, בעיקר הודות לתסריטאים שחלקם, אפשר להניח, לא בילו את שנות התיכון שלהם בנבחרת הפוטבול – מעמד שחלחל ליחס אליהם גם במציאות. הרווק הסיטקומי משמש תמונת מראה לרווקוּת האולטימטיבית (הסטרייטית והלבנה) של התקופה, וזאת של החנון טוב הלב מתחילה להיסדק.

בימים אלה משודרת העונה האחרונה של "המפץ הגדול". ב־11 השנים האחרונות זכתה הסדרה להצלחה מסוג נכחד במציאות הטלוויזיונית של היום, וסיומה מסמל את סוף עידן הגיק בקומדיות (הכולל, על קצה המזלג, את "עמק הסיליקון", "פריקים וגיקים", "צוות איי.טי" וכמובן "שלדון הצעיר"). זאת מבלי להיכנס בכלל לעולם הקולנוע, לפופולריות העולה של סדרות וסרטי מארוול/די.סי ופנטזיה, ולעלייתן של נשים גיקיות על המסך (וזה כבר נושא לכתבה אחרת). "המפץ הגדול", העוקבת אחרי ארבעה מדענים חכמים אך חסרי כישורים חברתיים בכלל ורומנטיים בפרט, תסיים את דרכה לאחר שארבעתם הצליחו לגשר על הפערים ונמצאים בשלבים שונים של מערכות יחסים זוגיות. כלומר, בדומה לכמעט כל סרט נעורים שראיתם, החנון זוכה בבחורה.

מי שאין לו חולצה של סופרמן שיצביע (מתוך "המפץ הגדול")

עוד כתבות מעניינות:
בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מכירים את "המפץ הגדול"?
השנה 2018, איך לעזאזל "חברים" זה עדיין קטע?
למה בוטלה אחת הקומדיות המרעננות על המסך?

אחת ההשפעות הניכרות של הסדרה על המציאות, חוץ מפופולריות עולה של סרטי גיבורי על, היא אופנתית – חולצות גיבורי העל הצבעוניות של שלדון חדרו מזמן אל המיינסטרים, וכשהטרנד הגיע אל רשתות האופנה הגדולות אפשר היה לסמן את גסיסתו. ללבוש חולצה של סופרמן היום כבר לא בהכרח מסמל הערצה אלא יותר "זה מה שהיה ב־H&M".

אבל הגיק לא תמיד היה מושא התשוקה הסיטקומי הגברי. קומדיות מצבים שבהן הדמות הראשית אינה איש משפחה אהבו להציג דמויות של רווק מוצלח – כזה שכמאמר הקלישאה נשים רוצות אותו, גברים רוצים להיות כמוהו. מי שהניח את היסודות לעלייתו של הגיק היה דווקא בארני סטינסון ב"איך פגשתי את אמא". עם עליית הסדרה ב־2005, ניל פטריק האריס היה מוכר בעיקר בתור דוגי האוזר, הדמות שחשפה אותו לעולם. הליהוק שלו לתפקיד רווק מצליחן – גבר נחשק ורודף שמלות – הצליח לשוות לבארני וייב בלתי מזיק וריכך מעט מעשים די נוראיים שדמותו עשתה לנשים. למרות העובדה שבארני היה היפי בצעירותו, זו דווקא החנוניות המתקתקה של האריס שאפשרה לדמותו לפרוח כדוש משחר לטרף ולהישאר חביב ואהוד.

סטינסון הצליח להפוך את העיסוק באופנה, ובאופן ספציפי בחליפות – בגדים שאמריקאים רבים, המעדיפים מכנס חאקי וחולצת פלאנל, נאלצים ללבוש לעבודה – לעניין גברי ולגיטימי גם עבור מצ'ואים קשוחים. "איך פגשתי את אמא" הקצינה את העיסוק הזה עד כדי שהקדישה לו את הפרק ה־100 של הסדרה, שבו נאלץ בארני לבחור בין חליפותיו לאישה. בסופו של דבר הוא הפך את החליפות מסמל של דושים בוול סטריט לפריט לבוש שכל גבר צריך להשקיע בו.

בארני סטינסון. דוש שקשה לא לאהוב (מתוך "איך פגשתי את אמא")

גרסה פחות מתוחכמת של הרווק המצליחן הופיעה שנתיים קודם ב"שני גברים וחצי" של מפיק העל צ'אק לורי, מיוצרי "המפץ הגדול". צ'רלי הארפר, בגילומו של צ'רלי שין, הוא מוזיקאי שעשה הון מהלחנת ג'ינגלים וחי חיי בטלה ותענוגות בבית חוף במאליבו, שמופרים עם הגעתו של אחיו הלחוץ ובנו הבעייתי. הניגוד הקוטבי בינו לבין אלן (ג'ון קרייר) היה הבסיס הקומי של הסדרה – אלן גרוש פעמיים, תפרן וכושל ברוב תחומי החיים. הוא קרוב יותר במאפיינים לסטריאוטיפ החנון האומלל והלא מובן, זה שהתרגלנו לראות כבחור טוב הלב שהגיבורה מנפנפת פעם אחר פעם עבור הספורטאי, או הצ'רלי (לג'ון קרייר עצמו היה חלק בכינון הסטריאוטיפ עם דאקי של "יפה בוורוד"). אך ייתכן שאם "שני גברים וחצי" הייתה נוצרת כמה שנים מאוחר יותר, הוא דווקא היה נהנה מדימוי של רווק מוצלח בעוד צ'רלי היה עובר לתקן הנלעג.

גלגוליו של סיינפלד

מי ששיחקה היטב על התפר שבין הנלעג לנחשק הייתה "חברים". מההתחלה סומן רוס כמושא האהבה המרכזי כחלק מסאגת רוס ורייצ'ל. הוא חנון סיטקומי אולטימטיבי: בעל תואר דוקטור במקצוע אזוטרי, מתקן את חבריו בדקדוק, קורבן מושלם של הנשיוּת לאחר שאשתו העדיפה אישה אחרת על פניו. לעומתו, ג'ואי היה החתיך שובר הלבבות – אם כי בפועל כמעט לא ראינו אותו עם נשים, וכשזה קרה הוא היה מעוניין בהן יותר משהיו מעוניינות בו, או שהן עזבו אותו לטובת חברו הטוב ושותפו לדירה. בעוד ג'ואי נשאר עם תדמית של וומנייזר, היה זה דווקא רוס, הלוזר האהוב והרגיש לכאורה, שהתייחס לנשים ברכושנות אובססיבית תוך שימוש במניפולציות ובתחושת בעלות אינהרנטית. שתי הדמויות המנוגדות האלה הותירו מקום לצ'נדלר להפוך, בסופו של דבר, לבן הזוג הכי טוב בתולדות הסדרה.

אבל גם צ'נדלר התחיל כרווק מתוסכל והיה כמעט שכפול של דמות אחרת שחלקה עמו יום שידורים: ג'רי סיינפלד. בזמן שצ'נדלר התלבט אם להזמין לדייט קולגה עם ראש גדול מדי, ג'רי סיינפלד כבר זרק אותה, אולי בגלל הראש, אולי כי אכלה את האפונים שלה אחד אחד. ג'רי היה רווק שמעולם לא באמת ביקש לסיים את רווקותו. הנשים שיצא איתן כמעט בכל פרק לא נשארו שם לפרק זמן ארוך מזה, והמבנה העלילתי של הסדרה, שמיעטה למשוך סיפורים מפרק לפרק, שירת היטב את הדפוס הזה.

"סיינפלד"

זאת פנטזיה גברית שאפיינה את אותה תקופה בניינטיז: הגבר שאפילו לא בורח ממחויבות כי הוא מעולם לא אפשר לה להתקרב אליו. ג'רי הוא ילד עם ליבידו של גבר (מה שמזכיר כי בזמן שידור הסדרה ניהל סיינפלד, אז בן 38, מערכת יחסים עם תיכוניסטית בת 17): בחייו הרומנטיים הוא בררן, קטנוני ומתנהל לפי היצרים ומצבי הרוח שלו, בעוד שבשאר תחומי החיים הולך לו דווקא לא רע. לנהל קריירה מצליחה, ליהנות מפופולריות וכל זאת בלי לקחת אחריות על כלום? זה החלום היאפי שתדלק את האייטיז והניינטיז.

גם סאם מאלון מ"חופשי על הבר" ("Cheers"), שעלתה לאוויר בתחילת האייטיז (כמה שנים לפני "סיינפלד"), חלק תכונות דומות עם ג'רי. שחקן הבייסבול לשעבר, שהקריירה שלו נקטעה בעקבות התמכרות לאלכוהול, כבר לא שותה, אך את ההתנהגויות שמגיעות עם סטטוס של כוכב ספורט הוא לא מצליח להשאיר מאחוריו. הוא מתהדר בכיבושיו וממשיך בשגרה של רווק סדרתי, אבל מאוד רוצה למצוא אהבה. העונות הראשונות של הסדרה מוקדשות בדיוק למאבק הבלתי אפשרי הזה, שבו האהבה נראית כמו פשרה. בצעד שלמרבה הצער לא רואים בהרבה סדרות, מאלון לא מסיים את הסדרה כשהוא מוצא אהבה אלא בטיפול.

עשור אחורה, לקראת אמצע שנות ה־70, העולם קיבל את ארתור פונזרלי, פונזי מ"ימים מאושרים" ("Happy Days"). עם התקדמות הסדרה, שהתרחשה בשנות ה־50, זכתה דמותו לפופולריות הולכת וגוברת: פונזי היה התגלמות הקוליות, עם גריז בשיער, מעיל עור ויכולת להפעיל מכונת תקליטים באמצעות אגרופו בלבד. הניגודיות בין דמותו של פונזי לזו של חברו הטוב והנאיבי, ריצ'י קנינגהם, היא בדיוק זו שמתקיימת בין צ'רלי לאלן ובין רוס לג'ואי. הילד הטוב מול הילד הרע, כשהרוחות החברתיות מסמנות בכל פעם אחד מהם כנחשק.

פונזי מ"ימים מאושרים"

אפשר רק לנחש מה יהיה אפיון הרווק הסיטקומי הנחשק הבא. הסיטקום במתכונתו הנוכחית גווע ומפנה מקום לקומדיות שאולי עושות שימוש באמצעים סיטקומיים אך מבקשת להציג דמויות פחות שבלוניות, כאלה שמערערות על הסכמטיות שאפיינה את אלו שהיו להן רק 22 דקות בשבוע להתפתח. האנטיתזה המתבקשת עבור "המפץ הגדול" היא "עמק הסיליקון", שגם היא מעמידה במרכזה גיבורים מהקשת החנונית. אך אף שהיא לא כתובה ולא מצולמת כמו סיטקום, הארכיטיפים של הרווק הסיטקומי טבועים גם בה: ארליך באכמן היה הדושבאג שלא מנסה להסתיר את היותו דושבאג, ריצ'רד הוא הביישן החרדתי, והניגוד ביניהם ייצר מתחים של גבריות גם בסיטואציה שמציגה, לכאורה, ספקטרום גברי מאוד צר. החנונים, כך נראה, ייאלצו לחזור לשוליים, או לחלופין לסגל לעצמם עוד תכונות אופי חוץ מלאהוב "סטאר טרק".

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד