אור מתוך החשיכה: הרגעים הטובים של השנה בטלוויזיה הישראלית

בין האסקפיזם המתאמץ למציאות הנושכת, הטלוויזיה הישראלית סוגרת עוד שנה בצל המלחמה. שנה לא טובה. שנה שבה היא שוב נאבקה בין החובה לשקף מציאות, לבין מילוי התפקיד המסורתי של הטלוויזיה בעת משבר ולנחם (לאלחש?) עם שנמצא בטראומה בלתי נתפסת. היו מעט מאוד רגעים טובים על המסך בשנה הזאת, רגעים שבהם ערוצי הטלוויזיה ממש עשו את העבודה לשמה הם קיימים, וברגעים הנדירים האלה פתאום היה על המסך משהו אחר מהרגיל. רגעים שכנראה לא נשכח.

>> זאת הייתה שנה מעולה לקולנוע הישראלי? אולי אם אתם מיקי זוהר
>> תשפ"ו ותאכלו: המסעדות שפתוחות בערב ראש השנה בתל אביב

טאיסיה זמולוצקי מדברת

את התכנית "יהיה טוב", בהגשת רוני קובן ועמרי אסנהיים, ספק אם מישהו יזכור בעתיד. אבל את הראיון הזה, שערך אסנהיים עם המתלוננת בפרשת אייל גולן – שבפעם הראשונה יצאה לעולם בפנים גלויות – ספק אם מישהו ישכח. זה היה ראיון חד כתער, שבו סיפרה זמולוצקי על החוויה שלה מול "הזמר הלאומי" – שספק אם סדקה את ההערצה כלפיו, אבל בהחלט הבהירה את השפל המוסרי שבו חי – והצליחה לפתוח מחדש את הסיפור שרבים ניסו לקבור. רגע של אומץ ועמוד שדרה, בימים שבהם זה קצת חסר על המסך, וגם מחוצה לו. גיבורה.

 

אלי שרעבי ב"עובדה"

לא היו הרבה רגעים אופטימיים בשנה הזאת, ובין היחידים והמאושרים שבהם היה שובם של חלק מהחטופים, שהצליחו לחזור בחיים מרצועת עזה אחרי מאות ימים בתנאי גיהנום. תוצר טלוויזיוני ישיר של זה היו הראיונות עם החטופים שחזרו – גדי מוזס, אמילי דמארי ומעל כולם – שרעבי. הראיון שלו לאילנה דיין היה אירוע של ממש, רגע שבו כולם נצמדו למסך, רגע שבו שרעבי, למרות הטראומה שחווה, ידע לדבר צלול, הביא את הכאב למסך והנחית לתוך הלב את המשפט "חטופים זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר". קריאת התעוררות שלא נגעה בממשלה, אבל כן הצליחה לשנות משהו בתפיסה הציבורית.

 

ג'ימבו ג'יי ו"ארץ נהדרת" סוגרים עונה

"מפרש לבן", בעיניי, הוא השיר הכי חשוב שיצא במוזיקה העברית אחרי ה-7.10. השיר של ג'ימבו ג'יי, ראפר שאני מאוד אוהב, הצליח ללכוד סביבו את כל הסיפור – של מדינה במלחמה, תחת טראומת העל המטורפת שסביבנו. ולשיר יצא קליפ, אבל נדמה לי שקליפ הסיום של "ארץ נהדרת" התעלה עליו; החיבור עם השחקנים, בדרך כלל בפאות ופימות, שהפעם דיברו ישירות למצלמה – והפריימים של התקופה הזאת, אפרופו העונה שהסתיימה באותו ערב. קפסולת זמן ישראלית של שנות החושך ורגעי האור הקטנים שבתוכן.

אודי כגן פותח את הפוסט טראומה

זה לא היה ממש קטע לטלוויזיה – הוא הופץ קודם כל באינטרנט, אבל מהר מאוד עשה את דרכו גם למסך. כגן כבר מזמן בנה את עצמו כאחד האנשים המצחיקים בישראל, מ"משיח" ועד "ארץ נהדרת", אבל המונולוג הזה מתוך הופעת הסטנד אפ (המצוינת) שלו – היה רגע ששבר חומות. הפעם שבה הצליח להציף את הפוסט טראומה שלו, אבל גם את זו של רבים מהצופים – ופתח פצע שהיה חשוב לפתוח. ב-21 דקות שאינן נטולות הומור, הוא הצליח ללטף את הכאב הלאומי ולתת לו משמעות.

 

"הגברת הראשונה" בכאן 11

סרט שהיה אירוע אנדרייטד. זה היה הלילה שבו, גם על רקע שבוע הגאווה, בחר תאגיד השידור הישראלי – סמל הממלכתיות – לתת את הפריים טיים שלו לסרט על טרנסג'נדר. למעשה, על הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל – אפרת טילמה, שחוותה מסלול חיים קשה, אבל הגיעה למצב שבו היא יכולה סוף סוף לחיות בתור מי שהיא. סרט שלא מפחד להתעמת עם החלקים האפלים של הישראליות ושל החברה בכלל, אבל גם מראה עוד בנאדם מדהים שחי בינינו – אישה רגילה, שעשתה דבר בלתי רגיל, ופתחה שער לרבים ורבות.

 

דניאלה וייס ב"זמן אמת"

לא כל הרגעים הטובים של הטלוויזיה הם רגעי תקווה או אופטימיות. יש רגעים שבהם הטלוויזיה עושה את העבודה ומתעדת את החושך. הדיבורים על יישוב מחדש של רצועת עזה בהתחלה נשמעו כמו איום רחוק ומטורלל, משהו שחנן בן ארי ישיר בהופעה לפני חיילים. אבל כשרואים את זה מהפנים של דניאלה וייס, במסגרת הפרק של "זמן אמת" מנובמבר 2024 – זה כבר הרבה פחות רחוק או מנותק. הרגע שבו וייס אומרת בקולה ש"הם באמת מתכוונים לזה", הוא הרגע שבו זה הפסיק להיות הזייה מרוחקת והתחיל להיות תכנית עבודה, כולל של שרים בממשלה, ותמרור אזהרה לגבי הכיוון אליו המדינה נגררת.

 

יובל רפאל באירוויזיון

לאורך השנים, האירוויזיון עבר כל מיני פאזות בחברה הישראלית – פעם הוא היה מקור לגאווה, פעם מקור לגיחוך, אבל תמיד נכנס איכשהו בלב שלנו. בפעם הזאת היה לנו רגע מזוקק של ישראליות שמנסה להתאושש – הרגע של יובל רפאל, ניצולת הטבח ב"נובה", שעולה על הבמה הכי גדולה באירופה, עם חיוך שממלא את כל המסך ועם קול שמימי, ושרה שיום חדש יעלה. השיפוט התעלם מהביצוע הטוב שלה, אבל דווקא הקהל האירופי ידע להעריך. סיפור מדהים, שהפך לביצוע גדול – וזכה גם לאהבת הקהל. רגע אירוויזיוני ישראלי שייכנס לפנתיאון – והכי קרוב לזכייה שנחווה בזמן הקרוב.

אמילי דמארי בבלומפילד

גם הרגע הזה לא צולם במיוחד עבור הטלוויזיה – אבל הוא ייזכר בזכותה. אמילי דמארי חזרה משבי חמאס אחרי 471 ימים, אבל גם אחרי השבר הגדול בחייה – היא עדיין לא הצליחה להתנתק מהדבר שבשבילו הלב שלה פועם; מכבי תל אביב. כשהיא עמדה בבלומפילד, מול שער 11, ושרה בהתלהבות את אחד משירי הקהל – ממש לא עניין אותך איזה קבוצה אתה אוהד. באותו רגע היית איתה בשמחה הזאת. בחגיגת החיים העצומה שהיתה שם, רגע לפני עוד משחק ליגה נגד הפועל חיפה. ברגע הזה מכבי ת"א זכתה באליפות – אבל יותר מזה, ברגע הזה כולנו קיבלנו הצצה למה קורה כשהחיים מנצחים. וכמה חשוב שהניצחון הזה יהיה חלק מחיינו. וכמה זה עדיף על מוות.

 

יונתן שימריז נואם

יום השנה הראשון ל-7.10 ייזכר לעד בתור היום של שני הטקסים – הטקס הממלכתי, שהופק על ידי מדינת ישראל ומירי רגב, והטקס הלאומי שהופק על ידי המשפחות השכולות ומשפחות החטופים. הטקס השני היה זה שניצח במבחן ההיסטוריה – בגלל כל מיני סיבות, אבל אחת מרכזית היתה הרגע של יונתן שימריז. אחיו של אלון שימריז, שנרצח בשבי חמאס, שלא רצה להיות פעיל חברתי – אבל בבת אחת הפך למנהיג. הנאום שלו בטקס היה רגע מדהים של ישראליות שפויה – כזו שמחפשת לשקם את ישראל, ולא להרוס את היריב. לבנות פה משהו חדש, על הריסות הפוליטיקה המסואבת והמחרידה שמנהלת את חיינו. זה היה רגע של תקווה – שהלוואי שלא ייעצר בנאום אחד, טוב ככל שיהיה.

 

הפריים של אביתר דוד זועק

יש אנשים שבפרוס שנה חדשה מדברים על "משימות לשנה החדשה", או משאלות – הנה משאלה אחת שהיקום השאיר לנו: הפריים של אביתר דוד, רזה כשלד, כפי שהופיע באותו סרטון של חמאס – הוא משהו שהולך איתנו, והבקיע אלינו את הדרך מבעד למסכי הבולשיט בטלוויזיה. על המסך הוא הופיע רק כמה רגעים, אבל במוח שלנו הוא חי כל הזמן. הידיעה שגם ב-2025, אחרי הקמת מדינת ישראל, יש יהודים שנראים ככה – היא עובדה שמטילה צל על כל מה שאנחנו עושים. עד שהפצע הזה יחלים, גם השנה הבאה שלנו תהיה עמוק בערפל.