"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 8: נגמרה הקייטנה

הפרק השמיני בעונה נפתח עם שיר, מסתיים עם שיר ויש לו שם של שיר (לא בדיוק. ע"ע סקשן הקטנות בסיום). מוזיקלית זה פרק טוב מאוד, וגם המשחק והבימוי מצוינים, אבל מבחינת כתיבה זה בעיניי הפרק הכי חלש בעונה. הכל קורה קצת מהר מדי וקיצוני מדי, המהלכים לא משכנעים והקריינות של ג'ון מאכילה בכפית. ובכל זאת, גם הכי חלש עד כה זה די חזק, והפרק הזה כולל כמה מהסצנות הטובות של העונה והסדרה בכלל.

אנחנו מתחילות עם "Easy" של ליונל ריצ'י והקומודורז. סרינה בוחרת את התקליט (עם חותמת מקורית של מוטאון) ומעלה את השאלה מה בעצם הטעם המוזיקלי של הזוג ווטרפורד. ציפיתי למשהו עם יותר מקהלות ילדים. ג'ון מפרטת כל מיני דברים שיכולנו להבין לבד ("היא כותבת, אני קוראת. זאת הנורמליות החדשה"). בדיוק כשנדמה שג'ון הולכת להציע לסרינה להתחיל להסתובב עם צמידי חברות רקומים, הבוסית מכריזה שהבוס האמיתי תכף חוזר הביתה. עם כל הרצון הטוב וההערכה ההדדית, סרינה עוד לא נמצאת במקום שמאפשר לה ולג'ון לפתח חברות קרובה ונטולת היררכיה. היא גאוותנית מדי, מאוהבת בסטטוס החברתי שלה כאישה חשובה וחזקה, גם אם בעצם יש לה מעט מאוד כוח אמיתי.

בפרקים הקודמים של "סיפורה של שפחה":
פרק 7: יש שלישייה חדשה בשכונה
פרק 6: נקמה אחת ומיליון סימני שאלה
פרק 5: סרינה על סף שבירה

היחסים של פרד וסרינה הם כמו נדנדה – הכוח של האחת מחייב חולשה של האחר. בכלל לא בטוח שהם יכולים, או שיוכלו אי פעם, למצוא אושר יחד, וכך רגע שאמור להיות מאושר – הבעל שכמעט נהרג חוזר הביתה, על שתי רגליים מתפקדות – נראה כמו הלוויה. לא עוד מרתונים של שכתוב מסמכים לצלילי תקליטים מדליקים מהסבנטיז. סרינה מחייכת רק כשהיא ממש חייבת, עדן בחרדות שהמפקד ישנא את המתנה שלה וג'ון אומרת "אנחנו אסירות תודה על החלמתך" בפרצוף שאומר "חבל שלא נשרפו לך האשכים, יא אפס".

ופרד? גם הוא באבל. אולי כואבים לו כל מיני דברים, אולי הוא כבר הבין שהבית שלו רקוב לגמרי. פרד תמיד נראה קצת באבל על משהו, הוא כנראה טיפוס כל כך דפוק ומתוסבך שאפילו בדיקטטורה שנבנתה בדיוק לפי צרכיו ורצונו הוא לא מרגיש בנוח. סרינה מזכירה לפרד ולצופים את הטיול המתוכנן לקנדה, שכבר הוזכר כמה פעמים העונה. פרד משיב, לא בדיוק במילים האלה: "סתמי את הפה ולכי לשחק עם הצמחים שלך או משהו". הוא מוביל אותה, פשוטו כמשמעו, מאור לחושך – מהחלון הגדול של חדר העבודה הנוח לבית האפלולי.

ממה בעצם פרד מפחד? בהמשך הפרק תדקלם ג'ון את אחד המשפטים המוכרים ביותר של מרגרט אטווד: "גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם. נשים מפחדות שגברים יהרגו אותן". אישה כמעט הרגה את פרד ממש לא מזמן, אבל משחקי הכוח שלו מבהירים שהמרד של סרינה וג'ון מכאיב לו בעיקר באגו. הוא לא חושש שמא אחת מהן תתגנב לחדרו ותעשה לו יעל וסיסרא, הוא פשוט לא אוהב את הרעיון שהעולם קיים גם בלעדיו ושהנשים בחייו עושות עוד דברים חוץ מלהתקוטט על תשומת הלב שלו. אני מהמרת שזה רק עניין של זמן עד שהוא עושה מוב על עדן, האישה היחידה בבית שאשכרה רוצה להרשים אותו. הרומן בין סרינה וג'ון לא קל יותר לעיכול מהצד של האחרונה – אמילי כבר הרגה רעיית מפקד ואם הייתה יודעת שחברתה עוזרת לאחת מהרעיות לתפעל את גלעד, היא כנראה הייתה מסרבת לדבר איתה לעולם ועד (כלומר, בחודשים שנשארו לה לפני שמה שזה לא יהיה שהיא חטפה במושבות יחסל אותה).

הבעיות של סרינה ופרד עולות לפני השטח באשפוז של התינוקת אנג'לה, או כפי שקוראת לה אמה הביולוגית ג'נין, שרלוט. סרינה מוכנה לעשות הכל כדי להציל את התינוקת שעוד לא מלאה לה שנה. היא מבקשת מפרד שיאפשר לרופאת ילדים מהוללת, שהפכה אחרי המהפכה למרת'ה, לבדוק אותה. פרד מסרב מיד ובנחרצות, אז אשתו מביאה את הרופאה לבית החולים מאחורי גבו. שלא תטעו, סרינה לא הפכה לפמיניסטית השנה בהיעדרו של הבעל(ים) שלה, וכשרופא צעיר מספר לרופאה-מרת'ה על פגישתם בחיים הקודמים והערצתו אליה היא קוטעת אותו בכעס. הרעיון של אישה עובדת עדיין קשה לה, והיא מצפה שהאישה תהיה שקטה, צנועה וזריזה, שלא חלילה תהנה מהרגע או תזכה לאפילו שמץ של תהילה. ובכל זאת, היא לא מצליחה לקחת ממנה את התפרצות הרגש העוצמתית כשהיא מקבלת לידה מדי רופאה וסטטוסקופ.

מאוחר יותר סרינה תשלם את המחיר על ההתמרדות הזאת, וזה לא יהיה סתם מבט קר והתעלמות. פרד הולך עד הסוף – 13 מכות המלוות בטקס משפיל במיוחד. העונש הוא היפוך של "הטקס", האונס השבועי של השפחה בידי הרעיה. עכשיו האישה החוקית היא שחוטפת והפונדקאית/מאהבת נדרשת לצפות בשתיקה. שתי ציפורים באבן אחת – גם עונש לאישה הסוררת, גם פירוק הברית בין שתי הנשים. סרינה לא מעיזה להפגין חולשה מול ג'ון ומסרבת לקבל ממנה נחמה, אז ג'ון מסתפקת בקריאה עדינה בשמה הפרטי – לראשונה כהצהרת חיבה ולא כדי להכעיס, להלחיץ או להביע עליונות עליה.

שימו לב שהפרק השמיני של העונה הקודמת היה "איזבליות", אז התברר סופית שגלעד מונעת לא מדתיות אדוקה אלא קודם כל משנאה ורצון להחליש ולנצל נשים. הפרק השמיני בעונה הנוכחית עושה אותו דבר אבל קצת אחרת, כשהוא מנפץ סופית את האשליה שהגברים של גלעד באמת רוצים לעודד ילודה מעל הכל.

ובעצם כל זה לא היה באמת נחוץ, כי גם הרופאה הכי טובה לא יודעת מה עובר על התינוקת ולא מוצאת בעיה פיזית שתעיד על ההתדרדרות במצבה. הבשורה שנותן הרופא הצעיר למשפחה לא נשמעת באוזנינו. כמו ג'נין, אנחנו יכולים רק להניח שהמצב רע מאוד. כבר בשלב מוקדם של הפרק, כשג'נין מגיעה לבית החולים לראשונה, אפשר לנחש שהיא-היא התרופה שהתינוקת צריכה. זה מעצבן כי זה יותר נס מטאפורי מאשר רפואה, וזה ממש לא סוג הכתיבה שהתרגלנו לקבל בסדרה. אבל נראה אתכם נשארים בעיניים יבשות כשהנס הזה אכן קורה. ג'נין, בגופייה ותחתונים ובשיער פרוע ופזור, מתאחדת עם שרלוט ושרה לה שוב ושוב את אותו השיר של דאסטי ספרינגפילד, שבביצוע שלה הופך משיר אהבה צ'יזי למנטרה קורעת לב. בניגוד לכל הציפיות, התינוקת בחיים. היא מחייכת, מגיבה, נראית בריאה לגמרי, היא אפילו מנסה לשיר יחד עם אמא.

לא לעתים קרובות "שפחה" נותנת לנו לחוות עם הדמויות אושר של ממש, ואני אסירת תודה על כך שהפרק לא מסתיים כששארלוט נקרעת מידיה של ג'נין, או אפילו הצצה לעבר לידיה וההורים המאמצים. רק אמא מאושרת שיודעת שיש לה זמן קצוב מאוד עם הבת הקטנה שלה ונוצרת בלב כל שנייה מהפגישה הכל כך נדירה הזו, אולי האחרונה אי פעם.

כמה קטנות

1. התארחתי השבוע בפודקאסט "סיפורה של שפחה" של HOT שמנחה מגי אוצרי הנהדרת. אנחנו מדברות על הפרק החדש, על הסדרה כולה, עושות קצת הימורים להמשך העונה ומנסות להבין אחת ולתמיד מה הבעיה של פרד.

2. העירום החלקי של ג'נין והשיפור המהיר במצבה של הילדה מזכיר את דרך הטיפול שמכונה "מגע עור לעור" או kangaroo mother care. ויקיפדיה מגדירה אותו כך: "דרך הטיפול מבוססת על זו של הקנגורו (…) אחרי ההמלטה הגור נמצא צמוד לאמו, במגע עור לעור אליה ובהנקה מלאה, עד שהוא הופך בוגר ועצמאי". בהמשך נכתב כי האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים וארגון הבריאות העולמי ממליצים על שיטה זו גם בקרב אמהות ותינוקות: "מחקרים רבים הוכיחו כי מגע עור לעור בין האם לתינוק משפיע לטובה על בריאות התינוק, יכולת ויסות מערכות גופו בשעות הראשונות לחיים". דוגמה אחרת להיעדר מגע שמסכן את בריאות הילד היא מקרים של תחלואה ומוות בבתי יתומים: "מוחם של תינוקות מצפה לחוויה של מגע פיזי מתמשך, לטלטולים ולהתכרבלות. בלי אלה, הם פשוט לא גדלים. בלי טיפול אמפתי ואוהב, קטן הסיכוי שהם יוכלו להתייחס כך לאחרים כשיגדלו".

עד שלא נדע יותר על מה שמתרחש בבית של אנג'לה/שרלוט, לא נוכל לדעת האם מחלתה היא בעצם רק סימן מצוקה בעקבות הזנחה פיזית. יכול להיות שכן, ויכול גם להיות שמדובר במקרה של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, מצב נפשי שבו אדם פוגע בילד או באדם חסר ישע כדי למשוך תשומת לב אליו עצמו. כך או כך, כל העניין הרגיש כמו צעד לא מאוד מתוחכם מבחינה תסריטאית, שמדבר בטון שונה ממה שהתרגלנו בסדרה מחושבת כזו.

3. סרינה מקבלת את פרד חזרה הביתה – אילוסטרציה:

4. ציטוט ה"גברים מפחדים שנשים" וכו' נאמר במקור בהרצאה של אטווד. הטקסט המלא ועוד הרבה דברים מעניינים מופיע בספרה "Second words", המאגד 50 ממאמריה.

5. האם יש קשר בין שם הפרק לשיר של קייט בוש "This woman's work"? לא בטוח בכלל, אבל אני מעדיפה לחשוב שכן.

← "סיפורה של שפחה", ימי חמישי בבוקר ב-HOT VOD וב-22:00 ב-HOT HBO

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד