הרגע הכי מהמם בארוחה שלנו בסלאס כלל שלושה נתחי טונה נאים, כמעט מינימלסטים. כל אחד מהם מגיע מחלק אחר של הדג. אחד מהבטן, אחד מאזור האדרה, ואחד מהגב. המלצרית המקסימה הסבירה לנו על הנתחים, על ההבדלים בינהם והמליצה על סדר האכילה. ואז פשוט אכלנו את ההסבר, כלומר חתך רוחב של טונה. זה היה וואו. ולא רק כי הדג היה מטופל נפלא. מה שהיה כאן, זה בית ספר לטונה. לא כמטפורה, כשיעור לחיים.

ניכר בגינסבורג שהוא יודע להסתכל לגלם בעיניים ולטפל בו בהצטיינות. עוד נקודת זכות: הדגים נחתכו הרבה יותר עבה מהמקובל בישראלי, וזה היה מענג. ככה אפשר להרגיש סשימי.