סלימי: העשב של השכן

למסעדה

מומחים אומרים שאם אחמדינג'אד ייפול זה יהיה בגלל מחירי העוף. אז ביבי וברק, הנה טיפ בחינם: אולי במקום לשלוח צי מטוסים ולהסתכן במלחמת גוג ומגוג תנסו לשכנע מישהו במכון ויצמן לפתח זן עמיד במיוחד של שפעת העופות. אני בטוח שפיתוח וירוס כזה יעלה לכם פחות מפיתוח של וירוס סטוקסנט או איך שלא קראתם לו. הבעיה היא שכמו פצצת אטום או וירוס סייברי, כך גם וירוס ביולוגי נוטה להתנהג כמו יריקה מול הרוח. תרחיש כזה עלול ליצור קטסטרופה לא פחותה מגשם גרעיני, כי מלבד חיבה מוגזמת לריטה ולפיסטוקים, אם יש משהו שבו הפרסים והישראלים דומים יותר מכל הוא תשוקתם המשותפת לעוף. יש להניח שביום שבו ייקחו לאירנים ולנו את העוף, יגיע שלום עולמי. אבל כידוע הטור הזה אינו עוסק בהגיגי ניו אייג' או בתזות מדע בדיוניות. זהו טור ארצי, לעתים פסימי, שנוטה לנבור בבשר החי. על כן נגזר עלינו לדבר השבוע על עוף. ולא סתם על עוף, אלא על עוף וחומוס. ואם נרצה להיות עוד יותר ספציפיים, נאמר את המילה המפורשת: גונדי. הקציצה הגדולה והזהובה, שעשויה מאבקת חומוס קלוי ועוף טחון דק דק, היא אבן הקריפטונייט של המטבח הפרסי־יהודי, מקור הכוח של העדה. לכל סבתא פרסית הגונדי שלה, ועל שמה ועל שמו הטוב יגנו יתר בני המשפחה בנחישות של להקת צבועים מורעבים.

כשקרול, פרסייה בת פרסייה, אמרה לי שהגונדי של סלימי לא נופל מזה של סבתה האהובה, הבנתי שצריך לקחת אותה ברצינות. האמת, זו לא הייתה חדשה מפתיעה. מבין המסעדות הפרסיות הספורות שנמצאות תל אביב, סלימי תמיד נחשבה לזו של "המבינים". הבעיה היא שבשעות הצהריים קשה עד בלתי אפשרי לתפוס בה מקום. בעיה חמורה עוד יותר היא שאין בה טחינה. אני, שכבר הפכתי לכנעני בעל כורחי, מיאנתי להבין כיצד מסעדה מקומית יכולה להרשות לעצמה להגיש שיפודים ללא טחינה בצד. אבל קרול נלחמה על הכבוד של סלימי ואף הצליחה להשיג עבורנו מקום נחשק בזכות כמה משפטים עצבניים בפרסית שוטפת. לאחר הישיבה התחיל הנוהל המוכר אשר משותף לכל מסעדה פרסית – הנחת צלחת עשבים על השולחן. אלא שכאן נכונה לנו הפתעה: במקום מערום עשבים שכולל לרוב ראשאד, כוסברה, ריחן וכמה רבעי צנונית, המערום שלנו כלל אך ורק ריחן. מבט על שולחנות סמוכים הבהיר שלא רק אנחנו קופחנו. בסלימי מגישים רק סוג עשב אחד. מוזר. בזמן שליחכנו את הגבעולים הריחניים התפניתי להביט סביב. כצפוי, תמונה גדולה של מוחמד רזא שאה פהלווי, הלא הוא השאה, עיטרה את אחד הקירות. על אף ההערצה הגלויה למנהיג החילוני האחרון של אירן, התברר שבסלימי מתכחשים למורשתו של זה ולא מוכרים בירה או אלכוהול. וכך נאלצתי להזמין בירה שחורה ולהחזיק אצבעות בשביל קרול שזה לא יסתיים בפיאסקו.

זה לא, כי הגונדי עמד בהבטחה. מרק העוף היה צח ומלא בטעם וכופתאת הגונדי ידעה לשמור על רגישות ונחישות – משמע צעדה על הגבול הדק והעדין שמנע מהאוורירי להפוך למתפורר – הישג לא פעוט כלל וכלל. מנה נוספת הייתה חורשט סאבזי – עוד קלאסיקת חובה של המטבח הפרסי. זהו תבשיל (חורשט) ירק (סבזי) שמבושל בציר בשר, מנוקד בפולי שעועית אדומה ומוגש עם נתח בשר. בניגוד לגונדי, שטעמיו ידידותיים למשתמש החוץ עדתי, חורשט סבזי מתהדר בטעמים עזים וקיצוניים. מפלס החמיצות הגבוה מגיע מלימונים פרסיים, והמרירות מקורה בשלל העלים המבושלים, שמעניקים לתבשיל צבע ירוק שנע בין חאקי לזרחני. על כל פנים, החורשט הזה היה מעודן יחסית, ובשילוב עם אורז לבן מוצלח התקבל מעדן פועלים פשוט וטעים. בדיעבד כאן היינו צריכים לעצור. אך בסלימי, כמו בכל מסעדה פרסית שמכבדת את עצמה, יש גריל פחמים. וכשיש פחמים חייבים לתת לשיפודים צ'אנס. אלא שכאן אכזבה נוספת. אני יודע שאני מסתכן עכשיו באמירה כמעט גזענית, אבל חייבים: בניגוד לאחיהם הבוכרים, שיודעים את נפש מנגלם, במסעדות פרסיות אף פעם לא יצא לי להתרגש ממאכלי גריל. סלימי לא שונה מהן. שיפוד הפרגית היה סיבי ובעל תיבול גס, ושיפוד הקבב נגלל לעובי דק מדי, מה שמנע ממנו לשמור על עסיסיותו. ושוב, לו הייתה טחינה זה בוודאי היה עובר בשקט, אבל במה לעזאזל אפשר לטבול קבב יבש מלבד בטחינה? כשיצאנו, מיד לאחר שזוג מורעב עט על שולחננו, היא אמרה: "באיזה עוד מקום אתה יכול לאכול כזאת ארוחה ב־120 ש"ח?". החלטתי לשתוק. אין שום סיבה בעולם לפתוח עכשיו במלחמה.

התענוג

אוכל: פרסי אורגינל

מחיר: זול

שירות: לבבי ויעיל

שירותים: פונקציונליים

חניה: בשוק לוינסקי? אתם בטח צוחקים

חשבון

מרק גונדי 20 ש"ח

חורשט סבזי 20 ש"ח

אורז 10 ש"ח

2 שיפודים 50 ש"ח

2 בירה שחורה 20 ש"ח

סה"כ 120 ש"ח