שיטת הסמוך: למה "סמוך על סול" היא לא סדרת מופת?

מעט מאוד דברים בעולם נמצאים בקונצנזוס: שוקולד טעים, ליצמן נוכל, ובורקס עדיף בלי תפוחי אדמה בתוכו. לתוך הקונצנזוס הזה נכנסה בשנים האחרונות גם "סמוך על סול", סדרת ההמשך ל"שובר שורות", שגם היא בעצמה נהנתה מקונצנזוס די נרחב. אבל אם ל"שובר שורות" לקח זמן כדי להתחבב על הציבור ולקבל את ההערכה שהיא ראויה לה, הרי ש"סמוך על סול" הפכה מיומה הראשון, גם בזכות המוניטין של הסדרה האם, לאחת הסדרות המוערכות ביותר, כזאת שהמבקרים משתפכים עליה מקיר לקיר. השבוע, אחרי ששודר הפרק האחרון בעונתה החמישית והמצוינת, נהנית "סמוך על סול" מקונצנזוס נרחב לא פחות מזה שיש לדונלד טראמפ ברשת "פוקס". הרשו לי לשפוך טיפה מים למדורה הזאת.

היה לי מפקד בצבא שלימד אותי פעם משהו: קודם כל אומרים את הדברים הטובים ורק אחר כך ניגשים לבעיות. ובכן, "סמוך על סול" היא בהחלט סדרה טובה, טובה מאוד. היא עשויה נהדר. הצילום שלה נפלא, השחקנים שלה מעולים, העלילה שלה – טוב, העלילה שלה בסדר אבל היה עדיף לו הייתה נפרשת על פני שלוש עונות ולא על פני שש. אבל עדיין, תסריט מצוין, מדויק מאוד. כבר כתבתי עליו פעם – כמעט מדויק מדי. העונה האחרונה שלה היתה גם בעיניי העונה הכי טובה שלה. קצבית יותר, מהודקת יותר וגם, בואו נגיד את האמת, סוף סוף קירבה אותנו לסופה של הסדרה (כולל ביקורים של דמויות שאנחנו מכירים מ"שובר שורות") מה שהפך אותה מעניינת יותר. 

אחי, גם אתה מתגעגע ל"שובר שורות"? בוב אודנקירק וג'ונתן בנקס ב"סמוך על סול"

אבל דווקא ההצלחה של העונה הזאת מדגישה את הכישלון של הסדרה להפוך מסדרה מעניינת וטובה לסדרת מופת, כמו שרבים מציגים אותה. סדרת מופת צריכה ללמד אותנו משהו על החיים עצמם. להגיד לנו משהו על האופי האנושי. ו"סמוך על סול", מרוב שהיא מנסה להיות מדויקת ואסתטית, פשוט שכחה את האלמנט הזה כמעט לגמרי.

אם זה מה שיוצרי הסדרה ניסו להגיד לנו, שבעצם בני אדם לא משתנים, הם באמת היו צריכים לגרור אותנו על פני חמש עונות שלמות בשביל לומר את זה?

אם נסתכל על הדמות הראשית של "סול", הלא הוא ג'ימי מקגיל (שבעונה הזאת הופך רשמית לסול גודמן) הרי שהוא פשוט, איך נאמר בעדינות, דמות לא מעניינת. כן, הנה אמרתי את זה. אם נשווה אותו לוולטר ווייט של "שובר שורות" (וההשוואה הזאת מחוייבת המציאות) שגם הוא עובר טרנספורמציה ל"הייזנברג", הרי שגודמן/מקגיל זה בדיוק אותו הבן אדם מרגע שהסדרה התחילה. אם וולטר ווייט התחיל בתור אזרח תמים שומר חוק, מורה לכימיה שמחלת הסרטן מאלצת אותו לסטות מדרך הישר ובהמשך להפוך לסוחר סמים ורוצח, הרי שג'ימי תמיד היה בפנים סול גודמן.

מהיום הראשון של הסדרה הוא היה תחמן, רמאי, שקרן שירמה אפילו את אח שלו כדי לנצח במשפט. למעשה, ג'ימי לא מתפתח כלל במהלך הסדרה, המקסימום שהוא עושה זה להסיר את המסיכות מעל הפנים. אפילו כשהרמאות שלו גורמת למוות של אחיו זה לא מזיז לו. אין פה שום מסע או דרך שהדמות עוברת. כאשר זוגתו קים אומרת לו בפרק האחרון (זה לא ספוילר, אין מה לדאוג): "טוב, עכשיו שחצית את הקו, אתה יודע שלא תחצה אותו יותר" – אנחנו, וגם ג'ימי, לא מאמינים לה לשנייה. ולא בגלל שאנחנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר. לא, זה כי אנחנו כבר מכירים מספיק את ג'ימי. ואם זה מה שיוצרי הסדרה ניסו להגיד לנו, שבעצם בני אדם לא משתנים, הם באמת היו צריכים לגרור אותנו על פני חמש עונות שלמות בשביל לומר את זה?

חמודה, את לא כרמלה סופרנו. ריאה סיהורן ובוב אודנקירק ב"סמוך על סול" 

ובואו נדבר שניה על קים, בסדר? מה בעצם היא עדיין עושה עם ג'ימי? אם במקרה של כרמלה סופרנו יש לנו הבנה מלאה למניעים שלה להישארות עם טוני, מניעים שהם אנוכיים לגמרי, הרי שקים היא אנגימה מוחלטת. פעם אחר פעם ג'ימי משקר לה ובמקום שהיא תציב גבולות, העונה היא אפילו מצטרפת אליו. והוא עדיין משקר לה. ג'ימי איש רמאי מיסודו וקים מבינה את זה מצוין, אז מה מוביל עורכת דין שומרת חוק וערכית – וקים העונה הראתה העונה בפרשת הפינוי של מסה ורדה שהיא בן אדם ערכי – להישאר עם מישהו שלא רק משקר לכל הסביבה אלא גם לה? אנחנו יודעים שאין פה אהבה גדולה מהחיים, אז מה כן? נדמה שהיוצרים התעקשו לעשות פה הכל הפוך מאשר "שובר שורות", שם וולטר עובר שינוי אמיתי וסקיילר עוזבת אותו בגלל זה, אבל הניסיון הזה לא מצליח לייצר סיפור אמין, או מעניין.

במקרה או שלא – בזכות הקורונה לא חסר לי זמן – יצא לי לצפות השבוע בעונה הראשונה של "הסופרנוס". חוץ מההשתאות על כמה טוני רזה בעונה הזאת, הדבר שהכי הדהים אותי זה עד כמה אני אוהב אותו ללא תנאי. לא מפריע לי שהוא פסיכופת, איש משפחה מחורבן ואיש חסר רחמים באופן כללי. זאת הגאונות של דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", ובדיוק פה טמון הכשלון הגדול של "סול" בעיניי. הדמויות הראשיות פשוט לא מצליחות לייצר שום אמפתיה אצל הצופה. ניסיתי, באמת, אבל אני פשוט לא חרד לגורלם של ג'ימי וקים. אני לא מצליח להתחבר אליהם ולא מצליח כצופה להבין מה מניע אותם. בלית ברירה, דווקא דמויות המשנה – מייק, גאס פרינג, נאצ'ו וארגה ולאלו סלמנקה – הופכות להיות מרכז העניין שלי בסדרה. ואם זה הלקח שלמדנו – רוע אמיתי הרבה יותר מעניין – לא עדיף פשוט לראות שוב את וולטר ווייט, טוני סופרנו או אייבון ברקסדייל וגמרנו?