טינדר זה גיהנום: מההודעה הראשונה ועד החסימה ב-20 צעדים קלים

1. "כשתחזרי לארץ תפני לי זמן כדי שאוכל להתחיל איתך". ערן שלח לי הודעה בזמן שהייתי בברלין, מבין כל ההודעות זו סיקרנה אותי וביום שחזרתי התחלנו לדבר. "שתדע שאני לא מחפשת משהו כרגע", אמרתי, הוא שאל למה הכוונה. הכוונה היא שכרגע אני לא במקום בחיים שאני רוצה להכניס מישהו לתמונה, לא בפן הזוגי ולא בפן המיני. הוא סיפר לי על האקסית שלו. בפעם השלישית שבה הוא דיבר עליה כבר התחלתי לחשוד שאני לא היחידה פה שלא פנויה רגשית.

2. אחרי כמה ימים אמרתי שזה פחות מתאים. כמה פעמים אפשר עוד להיכנס לשלב השיחה, לספר סודות אפלים, חוויות אישיות ומה עושים ההורים, כדי להיפגש ולהבין שזה לא זה, ולהפוך שוב לאנשים זרים? הוא הבין ואמר "כיף לי לדבר איתך, ואפילו כיף לי לחכות להודעה ממך, אבל לא כיף לי לשים אותך במצב לא נעים. רוצה לתת לי תאריך מתי אני מנסה שוב? עדיין לא ויתרתי עליך".

3. הוא ניסה שוב. משם כבר לא הפסקנו לדבר והתחילה להתפתח מערכת יחסים. הודעות ה"בוקר טוב" וה"לילה טוב" שאני חרדה מהן התחילו להופיע, עברנו את שאלת ה"כמה אחים?" והגענו עד לשמות של הילדים העתידיים. פתאום דווקא כן עניין אותי מה הוא אכל באותו היום והאם הוא שתה מספיק מים, כי זה חשוב. אבל למה פתאום זה חשוב לי? איך עבר עלי היום? למי אכפת, זה בסך הכל עוד יום. אבל נדמה שלו אכפת ולי אכפת ממנו.

4. עם כל שיחה הבנתי יותר ויותר שאני לא יכולה להמשיך להוליך אותו שולל כי אני לא מוכנה למערכת יחסים, ואחרי הבנה משותפת, חתכנו את זה שם כמו אנשים בוגרים.

5. ומיד אחר כך המשכנו את זה שוב, כי עוד לא שאלנו על חברים משותפים, לא שלחנו תמונות של הכלבים ואולי פשוט רק רציתי עוד סלפי חמוד שלו בלימודים. מהר מאוד קבענו לצאת, לראות סרט. הוא בא לאסוף אותי. הוא יצא מהאוטו וחיכה לי מתחת לבית עם החיוך היפה שלו ורעמת התלתלים. בדרך כבר החזקנו ידיים. חייכתי חיוך מפגר.

6. "חצי חצי?", שאלתי בתור לקופות בסינמה סיטי ראשל"צ. "אני אשמח", הוא אמר. "אופס", אמרה הקופאית, "בטעות חייבתי את הכרטיס שלך על הכל". "שטויות", אמרתי, זה לא מה שיוריד לי את החיוך מהפנים. "לא נורא, פופקורן ושתייה עליי" הוא אמר ואז לא רצה לא פופקורן ולא שתייה. פשוט נכנסנו לאולם מחובקים.

7. בסרט הוא כירבל אותי קרוב והתנשקנו. "רוצה לעוף מפה?", הוא שאל. התגנבנו החוצה באמצע של ״מטריקס: התחייה״. חזרנו לרכב, בין המזמוזים זרקתי שוב שאני עדיין לא מוכנה להיכנס לקשר. "את הולכת לשלוח לי מחר הודעה שאת חותכת ממני שוב, נכון?", עניתי "נכון".

"אמאאאא, היא לא רוצה לעשות איתי חצי חצי על הרוזלך" (צילום: שאטרסטוק)

8. אבל למחרת זה לא קרה. במקום זה קבענו להיפגש שוב. שעה לפני שנפגשנו – "אני חיובי לקורונה". כמה ימים של בידוד שבמהלכם אני תוהה אם הוא אוכל מספיק, שותה מספיק, איך הוא מרגיש ומתי לעזאזל נכנסתי למערכת יחסים בלי לשים לב כשאני זוכרת בבירור שלא רציתי.

9. היינו מדברים כל יום וכל היום, מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. 

10. יום אחרי שיצא מהבידוד, נפגשנו בלנדוור נתניה. לראות אותו שוב, לגעת בו, ולבלות את הזמן שלנו ביחד זה כל מה שחיכינו לו. אבל בזמן שאנחנו יושבים שם, בלנדוור נתניה, אני לאט לאט מבינה שמלבד האהבה המשותפת שלנו לרוזלך שוקולד ולוטוס וקפה קר על חלב שקדים, אין לי יותר מדי במשותף עם הבחור שדיברתי איתו ונקשרתי אליו מאוד בחודש האחרון.

11. ישבתי שם וחשבתי על זה בזמן שהמלצרית הביאה חשבון. הוא שילם, כולל הטיפ. "חצי חצי?" שאלתי ליתר ביטחון. הוא הרים חצי מהסכום שכבר שם, הכניס בחזרה לארנק ושאל "בטוחה?". אני בטוחה, בטוחה שזה נגמר. "חשבתי על זה וזה פחות מתאים", כתבתי לו באותו הערב שזה נגמר.

12. שבוע אחרי הוא שלח לי הודעה שהוא שכב עם מישהי אחרת וחשב עלי. הרומנטיקה לא מתה, היא נרצחה בדם קר.

13. חודש אחרי דיברנו שוב. "שמעתי שיש לך קורונה, איך את מרגישה?"; כשהרגשתי יותר טוב כמעט נפגשנו שוב עד שהבנתי שעדיף שלא, אחרת יהיה לזה סוף עצוב.

14. במציאות, זה נגמר כבר 5 פעמים, כשזה אפילו מעולם לא באמת התחיל. במקום ללמוד אחד את השנייה, זה הפך להיות רעיל ולא עצרנו להכיר בעובדה שכנראה שנינו לא בנויים לזה כרגע.

"אבל אמרתי חצי חצי על הרוזלך, מה לא ברור?!" (צילום: שאטרסטוק)

15. ערן חסם אותי בכל הרשתות החברתיות. "נראה לי שעדיף ככה, שאחסום אותך בכל כיוון, כדי שאוכל להתקדם ולשחרר אותך כבר". אמרתי שאני לא אוהבת לעשות את זה וגם לא עושה את זה בדרך כלל. בלוק זאת דרך קיצור מיידית להעלים את האישיו, בין אם זה מישהו מטריד ולא רצוי או בין אם זה כדי שלא נצטרך להתמודד עם רגשות שליליים ותחושות האכזבה והכישלון מקשר שלא צלח בכל פעם שנראה שהעלו תמונה חדשה, סטורי לאינסטגרם, ציוץ לטוויטר.

16. בעיקר כדי שלא נצטרך להתמודד עם המחשבה שהצד השני המשיך הלאה, ועוד בלעדינו, איך הוא מסתדר בכלל בלעדינו?

17. אבל אולי הבלוק הוא בעצם הפתרון הכי טוב בעידן הנוכחי. הוא מונע את הפיתוי לחזור שוב אל אותו המקום המוכר, ולא משאיר ברירה אלא להתחיל את תהליך ההתגברות וההבנה שזה נגמר. אולי עדיף לא לדעת שהוא יצא לבר שרציתם ללכת אליו ביחד, או הלך להופעה של הזמר ששניכם אוהבים, או העלה סטורי עם בחורה שעליה אמר לך "בייבי אנחנו רק ידידים".

18. מלבד הסקרנות אין צורך להמשיך לראות זה את זו כשאפשר פשוט לחסום, לשחרר ולהמשיך הלאה. "לא חשבתי שזה יהיה מצב שידרוש את זה", הוא אמר. "אם זה מה שמרגיש לך הכי נכון, תעשה את זה", אמרתי. והוא חסם.

19. תגובות מהחברים לא איחרו לבוא. "מה הוא ילד?", ו"אפשר גם לעשות מיוט מה הוא חוסם בכלל". לפעמים זאת פשוט הדרך היחידה לצאת מלופ של מערכת יחסים מורכבת שארוגה ברשת החברתית, ולפעמים כבר בשבוע שאחרי את תראי שהוא שוב רואה לך את הסטורי.

20. הדרך מההודעה הראשונה אל הבלוק ארוכה ומלאה קצרים בתקשורת, רגשות שנפגעו בדרך, התעלמות והכחשה של המציאות בשביל פירור מהמקום הבטוח שהוא הזוגיות. כל הדגלים האדומים שמפספסים עלולים לגרום לנו להתפשר על בן אדם שלא מתאים לנו, סיטואציה שלא מתאימה לנו, או אפילו לשלוח הודעות בוקר טוב ולשלם חצי חצי על רוזלך בלנדוור נתניה.