להוציא את ה"קומי" מה"קומיקס": למה סרטי מארוול נהיו כל כך רציניים?

אחד הרגעים הקומיים המוצלחים ביותר שמארוול הצליחו לייצר קרה בשלב מוקדם מאד יחסית להיסטוריה הקולנועית שלהם: לוקי מנסה את מזלו מול הענק הירוק, אבל האלק תופס אותו ופשוט מטיח אותו שוב ושוב על הרצפה בטיימינג קומי מצוין. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה בה הם הפגינו חוש קומי, אבל משהו קרה למארוול בשנים האחרונות: הם הפכו לרציניים נורא. סרטי מארוול אף פעם לא היו קומדיות – בטח לא כשמסביב ז'אנר סרטי הקומיקס רק הופך להיות יותר ויותר מורכב (או כבד, או אפי, או שאפתני, או יומרני – יש הרבה דרכים להסתכל על זה) – אבל בכולם תמיד הייתה קלילות מסוימת.

חלק מהסרטים היו קומדיות מובהקות: "דדפול" (למרות שהוא לא היה חלק מה-MCU, לפחות לא עד "דדפול 3"), "שומרי הגלקסיה", "ת'ור: ראגנרוק" (כל אלו גם נמצאים ברשימת הקומדיות הכי הטובות של העשור האחרון שפרסמנו ממש השבוע). הרוב הסתפקו בפוטנציאל קומי, באווירה קלה שאיפשרה לקהל ליהנות תוך כדי שהם נמצאים באתר בנייה עצום של האמ-אמא של היקומים הקולנועיים. אבל כשסיימנו את "סאגת האינסוף" ב"הנוקמים: סוף המשחק", מארוול פתחו אתר בנייה חדש ועוד יותר שאפתני: לבנות את המולטיוורס על המסך. בשביל לעשות את זה, נוצרו סדרות שונות, כל אחת מהן מהווה הקדמה לכותר עתידי כלשהו. "לוקי" היה הבסיס והציג לנו את המולטיוורס ואת החוקים שלו בפעם הראשונה, אבל לפני לוקי, היה לנו את "וונדה-ויז'ן".

"וונדה-ויז'ן" הייתה בעצם הנקודה בה הקומדיה של מארוול החלה להיות "מועברת" לאגף הטלוויזיוני של היקום שלהם וגם זו שעשתה את השימוש המהותי ביותר בקומדיה כמקדם עלילה של ממש. הפרקים של "וונדה-ויז'ן" היו בנויים כמו פרקים של סיטקומים מתקופות שונות, ולמרות הסיום הצולע שלה, לאורך הסדרה הראו לנו מחוות חכמות לסדרות ישנות והתקפי הנוסטלגיה של הצופים הלכו יד ביד עם הנוסטלגיה האישית של וונדה, שהפכה את החיים שלה לסיטקום כדי לברוח מהמציאות. רק שבעוד הסדרה נגעה במהות הקומדיה והזכירה לנו למה התאהבנו במארוול מלכתחילה, הסרטים החלו לאבד את הטאצ' ההומוריסטי והופכים לקצת רציניים יותר. זה לא אומר שאין רגעים מצחיקים או קלילים, אבל הם הרבה פחות בולטים מבעבר: קחו את "ספיידרמן" האחרון, עם אירועים שהיה קשה להקליל, כמו המוות של דודה מיי או סיפור הרקע של אנדרו גארפילד. אפילו הטיזר של "אנטמן והצרעה: קוואנטומניה" לא נראה מאוד מצחיק, אחרי שני סרטים קלילים במיוחד. כמובן שפייטון ריד הוא במאי קומדיות בעל נסיון, כך שאין מה לדאוג, הסרט לא יהפוך לטרגדיה בוגרת ואפלה, אבל במינימום במחלקת השיווק של מארוול, ואולי גם בחדר הכותבים, החליטו לקחת את אנטמן לסיבוב פחות מצחיק הפעם.

אז למה כל זה קורה? יש את העניין של התחרות. הסרטים של המתחרים הפכו למורכבים יותר עם יצירות כמו "הבאטמן" (2022) ו"ג'וקר" (2019) ומארוול צריכה לא להישאר מאחור, והדרך היא דגש יותר חזק על הדרמה ועל העלילה על חשבון הקלילות שהתרגלנו אליה. הגורם השני הוא תוצר של הגורם הראשון וזה אורך היצירה. אורך סרט ממוצע של מארוול בימינו הוא שעתיים-וחצי שלוש (פרק זמן בעייתי לקומדיה, שלוקח את הסרטים לכיוון אפי), בעוד סדרות נפרשות על פני כמה פרקים של 40 דקות – פורמט קלאסי של קומדיה.

אי אפשר כמובן לדבר על ההומור של מארוול מבלי להסתכל על המתחרים הכי גדולים שלהם-DC, שבחרו בגישה קצת פחות רכה עבור הגיבורים שלהם. למרות שהצליח לצבור כמה מעריצים, הנסיון של זאק סניידר לתת פייט למארוול כשל לחלוטין, ורק ב-2016 נזכרו ללמוד ממארוול עם "יחידת המתאבדים" (שכשל גם הוא). ב-2021 יצא לו סרט המשך מצוין בבימוי של ג'יימס גאן, מי שביים את סרטי "שומרי הגלקסיה" (הקומיים לגמרי) אצל מארוול. רק בסוף 2022 התקבלה ההחלטה לתת לגאן את המושכות על היקום הקולנועי אצל DC" ולפי מה ששומעים ממנו בשבועות האחרונים, הוא בא כדי לתת עבודה ועדיין לאפשר חופש אמנותי מסוים. כעת הוא עסוק בכתיבה כמו גם בעריפת ראשים, בין היתר אלו של גל גדות והנרי קאביל, שמילאו את התפקידים של וונדר וומן וסופרמן בעשור האחרון. DC בעצם עושה תהליך הפוך למארוול: הם הביאו את הבמאי שלהם שהיה הכי ידוע בהומור שלו והמטרה של הגיוס הזה היא בעצם להשלים את התהליך שהתחיל אי שם בשנת 2016 עם "יחידת המתאבדים" של דייוויד אייר – להקליל את האווירה. בדיוק כשמארוול מתחילה לעשות את ההיפך.

בסרטים של מארוול כיום יש פחות הומור מאשר בעבר, אבל זה לא אומר שהצד הזה במארוול נעלם לגמרי: הוא רק עבר לטלוויזיה לטובת קצת יותר עלילה. היופי בלראות את התהליך הנגדי שמתרחש ב-DC הוא העובדה ששתי החברות מתחרות אחת בשנייה ולומדות אחת מהשנייה, וכל אחת מייצרת חומר איכותי יותר כיום. סדרות כמו "מה אם…?" ו-"מיס מארוול" מאפשרות את מה ש-"ווקנדה לנצח" ו"הנוקמים: סוף משחק" לא יכלו להכיל, בעוד סרטים כמו "שאזאם" ו"יחידת המתאבדים" של ג'יימס גאן מצליחים בצד השני. זה אולי נשמע כמו תהליך בריא לכל הצדדים, אבל יש בו גם סיכון: אם מארוול תחליט להיפטר ממה שהופך סרט מארוול לסרט מארוול, היא לא תצליח באמת לשמור על המעריצים שלה אצלה.