ג'יימס גאן הפך אתמול לאחד האנשים הכי חזקים בהוליווד

ג'יימס גאן, במאי סרטי הקומיקס הכי מבוקש היום בשוק, הוא אחד מהסמלים לעידן השתלטות הקומיקס על המסך. הוא אמנם התחיל לביים כבר בתחילת שנות האלפיים, לפני עשרים שנה, אבל הוא פרץ לתודעה עם הסרט "שומרי הגלקסיה" בשנת 2014, מה שאומר שהוא הסיבה שכל אדם עם דופק וחיבור אינטרנט יודע מי זה גרוט. הוא לקח קבוצת גיבורים שוליים והכניס אותם למיינסטרים ומיד אחר כך עשה אותו דבר עם "יחידת המתאבדים", התיקון שכל המעריצים דרשו לסרט הראשון משנת 2016. 

מדובר במקרה נדיר של במאי שמצליח לשמר את השפה הקולנועית שלו גם מתחת לגלגלי השיניים הכי ענקיים בהוליווד. את ההומור שלו אפשר לראות כבר בסרט "סופר" משנת 2010 (עם ריין ווילסון – דווייט מ"המשרד" – בתפקיד גיבור על וונאבי ולא יוצלח), לאחר מכן לקח חלק בעשיית סרט המערכונים השערורייתי "סרט 43", סרט מזעזע משנת 2013 שנחשב לאחד הסרטים הגרועים ביותר שנעשו אי פעם, אבל בשנת 2014 קרה "שומרי הגלקסיה" – ופתאום כולם רוצים את ג'יימס גאן, הבמאי שהצליח אשכרה לביים גם סדרת סרטים של מארוול, גם סרט של המתחרה DC ועדיין לשמר בשתיהן את השפה והסגנון שלו. זה לא מובן מאליו במפעלים בסדר גודל כזה. לכן הוא גם בפוזיציה מעולה לבקר במאים שלא מגיעים מוכנים לסט, כפי שעשה באוגוסט האחרון.

בסוף אוגוסט גאן ענה בחשבון הטוויטר שלו על השאלה "למה אולפנים/במאים לא שוכרים מלחינים כדי שיסיימו את המוזיקה לפני שלב העריכה?". התשובה של גאן הייתה: "אם היית רואה כמה רוב ההפקות לא מאורגנות כראוי, ואיך תסריטים לא גמורים מגיעים ליום הצילומים הראשון (הסיבה מספר אחת להתדרדרות באיכות הסרטים, לדעתי), היית מבין למה בדרך כלל זאת לא אופציה." בתגובה משתמש אחר כתב: "הסיבה השנייה בטח היא התערבות של הילדים המציקים האלה" (בהתייחס מנהלי האולפנים, ברמיזה לקאצ'פרייז של הנבלים בסדרת "סקובי דו" – שגאן כתב את התסריטים של שניים מהעיבודים הקולנועיים שלה בתחילת שנות ה-2000) וגם הפעם היה לגאן מה להגיד על כך: "בעיניי, אחרי צילומים עם תסריטים לא גמורים, במאים לא מוכנים הם הבעיה השנייה. מדובר בהרבה במאים – לא רובם, אבל רבים – שמבזבזים את זמנם, את כספם ואת כשרונם של אנשים כשהם מגיעים לסט מבלי לדעת איפה הם הולכים להניח את המצלמה".

גאן לא דיבר על סרטי קומיקס, הוא דיבר על כל הקולנוע של היום ועל תופעה שקיימת בכל הוליווד – עבודת מפעל. למרות ההתחמקות של גאן מלהאשים את מנהלי האולפנים (לא רעיון טוב להסתבך עם המעסיק שלך, במיוחד אם מדובר בדיסני), הוא לא סותר את הטענה של הטרול המצייץ. והתוצר הישיר של עבודת המפעל הוא שיש שני סוגים של במאים: במאים ששמרו (ובכלל טרחו ליצור מלכתחילה) שפה קולנועית משלהם, ובמאי פס ייצור. 

כמה מכם יכולים להגיד לי (בלי להציץ בויקיפדיה, רמאים שכמותכם) מי ביים את "שודדי הקריביים" הראשון משנת 2003? כמה מכם יכולים להגיד לי מי ביים את "אנט-מן" או מי ביים כל אחד מהרימייקים הטריים של דיסני לעצמם? לעומת זאת, מספיק להיות חובב קולנוע בינוני ביותר כדי לדעת להגיד שקופולה ביים את "הסנדק", שטרנטינו ביים את "ספרות זולה" ושטוד פיליפס ביים את "ג'וקר". אבל הוליווד עדיין לא התרחקה הרבה משורשיה כמפעל כוכבים, רק שהיום האולפנים מתעניינים פחות בטאלנט – ויותר במותג. ושם האולפנים עדיין עושים בדיוק מה שבא להם, וליתר דיוק – למחלקת השיווק שלהם.

דוגמה נהדרת לכך היא העובדה שהסרט "באטגירל" שבו הושקעו מעל 90 מיליון דולר והיו אמורים להשתתף בו שחקנים מוכשרים ואהובים כמו מייקל קיטון וברנדון פרייזר בוטל, אפילו שהיה מצולם וערוך. לעומת זאת עדיין ישחררו את "הפלאש" בכיכובו של עזרא מילר, שחקן שבשנים האחרונות היה עסוק בעיקר בלתקוף נשים במועדוני קריוקי ולשדוד חנויות. זאק סניידר התלונן ללא הרף על התערבות של אולפני וורנר וזאת גם הסיבה שבגללה אדגר רייט פרש מהפרויקט של "אנט-מן". האולפנים מנהלים את לו"ז ההפקות שלהם ימשיכו עם הפרויקט גם אם התסריט לא גמור וגם אם הבמאי לא מוכן למשימה כל עוד הם רואים אופק כלכלי – ותחת שיטה כזאת קשה מאוד לצמוח כבמאי שיש לו מה להגיד וגם מצליח להגיד את זה.

כאשר רוברט רודריגז ופרנק מילר עבדו על "עיר החטאים" הם גזרו ציורים מתוך הקומיקס וכך הם בנו את הסטוריבורד שלהם. כשמרטין סקורסזה מביים, הוא מצייר את כל הסרט ואיך הוא ייראה – והם מגיעים מוכנים ומגיעים לסט כשהחזון האמנותי שלהם מוכן. לעומת זאת, קחו את גור ורבינסקי – רגע, אל תגידו לי שאתם לא מכירים את גור ורבינסקי, הוא אחד מהבמאים היצירתיים ביותר של הוליווד. הוא היה גיטריסט בלהקת פאנק אבל נאלץ למכור את הגיטרה כדי לקנות את המצלמה הראשונה שלו. מה, לא שמעתם על גור ורבינסקי?

גור ורבינסקי הוא הבמאי של "שודדי הקאריביים", סדרת סרטים המבוססת על מתקן בדיסנילנד. הוא גם ביים את "הצלצול" משנת 2002 ואת סרט האנימציה "רנגו" בשנת 2013. אם הייתם אומרים לי שאת כולם ביים אותו במאי, מבלי שאני אדע מראש שזה היה גור ורבינסקי, בחיים לא הייתי מאמין. הסיבה לכך היא שאין לגור ורבינסקי שפה קולנועית אחידה (חוץ מללהק את ג'וני דפ, מסתבר), וכנראה שהוא גם לא ממש רוצה אחת. במאי בעל שפה קולנועית יגיע מראש לסט כשהוא יודע מה החזון שלו, לעומת זאת, במאי פס ייצור יגיע לא מוכן, כי איך תוכל להיות מוכן כשהאולפנים שולטים ביצירה – ויותר מזה, למה לך? ולמה לאולפנים להעסיק במאי דעתן עם טאץ' ודעה, כשאפשר להעסיק שכיר חרב שיעשה בדיוק את מה שצריך בשביל למקסם את הרווחים, ולעזאזל עם כל השאר?

אז מה אנחנו יכולים לעשות? עבור האולפנים, וגם עבור עצמנו, אנחנו כבר עברנו את השלב של להיות "צופים". אנחנו צרכנים: אנחנו מזמינים מראש כרטיסים להקרנות הכי מוקדמות של סרטי מארוול, אנחנו משלמים על מנויים בנטפליקס ובדיסני+ ואנחנו גם, כך מקווים באולפנים, קונים מרצ'נדייז. אז הגיע הזמן לשאול את עצמנו גם במי אנחנו משקיעים כשאנחנו משקיעים את הכסף שלנו. עכשיו, אין פה תשובה נכונה או לא נכונה, כמו שאין תשובה נכונה על "מה עדיף, ארוחת גורמה או מקדונלדס" – כל אחת מציעה חוויה אחרת, רחוקה מאוד מהשניה, ויש כאלה שרוצים רק אחת מהן ויש כאלה שרוצים את שתיהן, תלוי במצב הרוח. אבל אולי אנחנו לא חייבים לרוץ להקרנת בכורה צפופה ולקנות מרצ'נדייז כשהסרט הוא בסך הכל מקדונלדס. אפשר גם ליהנות ממנו בשקט בבית, כשאף אחד לא מסתכל.