עבריין צעצוע: הסדרה הזאת היא 90 אחוז כיף. והיא כל כך מבאסת

אחרי ה-7.10 כבר אי אפשר לדבר על תנועת ה-Woke בלי להיקרע משילוב של צחוק, תיעוב ועצבים, אבל עד לפני רגע כולם ניסו להיות קצת woke, וזה לא היה דבר רע במובנים מסוימים. יותר אנשים נעשו יותר מודעים למאבקים חשובים על שוויון זכויות, צדק חברתי וצדק סביבתי ושלל נושאים שיש להיאבק עליהם. כמו שהבנו בשבועות האחרונים, יש לזה גם חסרונות. ובטלוויזיה ובקולנוע הכתובת הייתה על הקיר.

אולי זאת רוח התקופה ואולי אלה הנסיונות הכושלים לא לפגוע באף אחד אף פעם בשום אופן בשם ה-Wokeness, אבל משהו הפך להיות הרבה פחות מתוחכם ברגע שתאגידי הבידור התחילו לעסוק בכך. ראינו את זה בעונה האחרונה של "חינוך מיני", ראינו את זה בז'אנר גיבורי העל, ראינו את זה ברדידות הרעיונית שמאחורי סרטים שרק רוצים לצעוק "אנחנו כמו 'מכסחי השדים' אבל עם נשים!!!"; העולמות המתוסרטים, ובפרט הפופולריים והבידוריים שבהם, עדיין מנסים לפענח נתיב ניווט בין המכשולים שרעיון ה-Woke מציב בפניהם. התוצאות, איך לומר, לא משהו. וכאילו כדי להדגים את כל זה נוחתת עלינו "עבריינים", סדרת הפשע החדשה של Hulu/דיסני+, שמצליחה להיות טובה מאוד וגרועה מאוד בו זמנית כתוצאה מניסיון לציית לחוקי ה-Woke הבלתי כתובים.

>> מותק של סדרה: "האהובים" היא הבינג' הקומי-רומנטי שמגיע לנו

הסדרה מספרת על קבוצת פושעים, כל אחד מומחה בתחומו, שבחרו לעשות עבודה אחת שתסדר אותם לכל החיים ולהתחיל אחריה מחדש במקום אחר. כמה שנים לאחר השוד, אדם מסתורי מתחיל לרצוח את חברי הצוות בזה אחר זה. אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם את זה כבר בכמה וכמה סרטים שונים. הסרט שהחזיר את הז'אנר הזה לקולנוע, "כלבי אשמורת" של טרנטינו, הוא הגרסה הטובה ביותר של סרטי שוד. קבוצת אנשים נפגשים, מקבלים שמות בדויים ותפקידים וביחד הם מבצעים שוד מושלם. ראיתם את זה גם ב"בית הנייר" וב"קליידוסקופ", שלהגנתה הייתה היחידה שאשכרה ניסתה לעשות משהו מקורי.

כל כך Woke שקשה להתעורר. "עבריינים" (צילום: יחסי ציבור/דיסני+)

הקטע של "עבריינים" הוא שהסדרה מראה שגם בז'אנר הזה אפשר לכלול את כולם. יש לנו ייצוג לקהילת הלהטב"ק עם הגיבור שלנו, דייוויד/ג'ו/שריר (ניית'ן סטיוארט-ג'ארט), יש ייצוג לנשים שחורות עם "שוטרת" (קירבי האוול-באפטיסט), יש ייצוג למוסלמים ולנשים הודיות, חסרים רק טרנסים וטרנסיות. ורוב הזמן זה עובד. לאורך הסדרה מפוזרות כמה מסצינות האקשן הכי טובות שראיתי בסדרת טלוויזיה, סצינות מתח שמצליחות להשאיר את הצופה דרוך, וסצינת השוד המפוראת עצמה, שבכל פרק מתועדת זווית אחרת. פוליטיקת הזהויות בליהוק לא לוחצת יותר מדי, ולא תראו כאן דיאלוגים על הקושי בלהיות אישה שחורה בימינו או ציטוטים מהקוראן כדי להישמע פרוגרסיביים. הדמויות עומדות בעד עצמן וכמעט כל פעולה שלהן מוצדקת עד הרגע האחרון. בכמעט הזה הסדרה נופלת.

>> דיוויד פינצ'ר הגיע לנטפליקס וכל מה שקיבלנו זו פנינת איכות קטנה

הסדרה סוללת דרך אלימה ומדממת (פחות מסדרות כמו "The Boys" או "בלתי מנוצח", ועדיין ברמה שיכולה להיות לא נעימה לצפייה בימים אלה) ובונה לעצמה מקפצה לפינאלה מצוין, עם דמויות לא מושלמות שקל לאהוב ולהתחבר אליהן ברמת האופי, אבל סיום הסדרה משאיר איתו מסר שכולו טעם מר. בשני הפרקים האחרונים של הסדרה יש מלא טוויסטים, חלקם טובים, אבל על חלקם היה צריך לוותר. אם יוצר הסדרה, ג'יי בלייקסון, היה מוותר עליהם, היינו מקבלים סוף שהוא הרבה פחות "הפי אנד", אבל הרבה יותר אמין.

סצנות אקשן מהטובות בתולדות הטלוויזיה. "עבריינים" (צילום: יחסי ציבור/דיסני+)

אני מנוע מלהגיד הרבה דברים על סיום הסדרה, מאחר וכל פרט עלילתי הוא ספוילר פוטנציאלי, אבל חייבים לעמוד על כך שהסיום נאיבי ומרתיח באופן שבו הוא מנסה לכפות על הסדרה את המסר בדקה ה-90. לכל אורך הסדרה אנחנו רואים את הדמויות פוגעות באנשים כי זה מה שהן צריכות לעשות כדי לשרוד, בוגדות אחת בשנייה ומרמות אחת את השנייה כדי לצאת מהמצב הדפוק שנקלעו אליו, דמויות בנויות היטב שנאחזות בחיים ואנחנו איתן, מאמינים להן ומאמינים שלמעשים שלהן יש השלכות אמיתיות על הסובבים אותן. ואז מגיע הפרק האחרון ומייצר דיסוננס בלתי ניתן לגישור בין העלילה הסבוכה והמפותלת שכיף לצלול אליה, לבין הסיום הילדותי שלה שמסריח מהעיסוק בתפל שעידן ה-Woke הביא איתו.

>> כדאי לכם לשמוע את ג'ון אוליבר על ישראל. גם אם הוא קצת מנותק

"עבריינים" היא סדרה כיפית כתשעים אחוז מהזמן. היא מותחת, מלאה באקשן ברמה הגבוהה ביותר שאפשר לראות בטלוויזיה, עם קאסט שחקנים מוכשר ועלילה פתלתלה. עד לסיום המאכזב, כאמור. כשמנסים לספק את כולם – לא יוצא הרבה. במקום להרגיש שקיבלנו סיפור שלם שתופר את כל הפינות, אנחנו יוצאים מהסדרה הזאת ושואלים את עצמנו בשביל מה בכלל צפינו בה. זאת סדרה שבה צופים כדי ליהנות מהדרך ולא בשביל לחצות את קו הסיום. יש גם כאלה.