הפרויקט "עדויות של כאב ותקווה" מציג את סיפוריהם של ישראלים ופלסטינים שכולים שהצטרפו לאחר ה-7 באוקטובר לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, הפועל להפסקת המלחמה, ההרג ומעגל האלימות – ולמען דיאלוג, שלום ופיוס. במסגרת הפרויקט מוצגים סיפוריהם של שורדת השבי ליאת אצילי ששכלה את בעלה, מאי פרי ששכל את סבו, ליאורה איילון ששכלה את בנה, נג'לה ששכלה את אחיה ובני משפחה רבים בעזה, חולוד ששכלה את בנה בגדה המערבית, ומאזן ששכל עשרות בני משפחה. הפרויקט יוקרן בהקרנת בכורה במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, ב-8.12 (לפרטים נוספים וכרטיסים https://www.allmep.org/all-events/testimonies-of-pain-and-hope-by-the-israeli-palestinian-bereaved-families-forum-at-the-solidarity-festival-%D7%B4%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%9B%D7%90%D7%91-%D7%95%D7%AA/). היוצרת והבמאית איילת ברגור, חברת הפורום בעצמה, כתבה עבורנו מיוחד על האמירה והתפיסה האמנותית והתיעודית של הפרויקט.

שני הסרטים הראשונים שביימתי – "כאילו כלום לא קרה" ו"משא אחר" – עסקו ישירות בשכול הפרטי שלי. הם נגעו במקומות חשופים וכואבים, וכשהם יצאו לאוויר העולם הרגשתי שאני צריכה לקחת צעד אחורה. לא רציתי שכל יצירה שאעשה תיסוב סביב האובדן. רציתי לנשום, לעבור לנושאים אחרים, לתת למקום הזה לנוח. אבל אירועי ה־7 באוקטובר ומלחמת החורבן שבאה בעקבותיהם טלטלו בי משהו עמוק. שוב מצאתי את עצמי עומדת מול אותה שאלה שחשבתי שכבר עזבתי מאחור: מה המקום של השכול בחיים שלי? ובעיקר – מה המקום שלו ביצירה שלי?

איור מתוך הפרויקט "עדויות של כאב ותקווה".

הפרויקט "עדויות של כאב ותקווה" של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני שביימתי נולד בדיוק מהסדק הזה: בין הרצון שלי לברוח מהכאב לבין הידיעה שאני נושאת אותו איתי תמיד. חודשים אחרי השביעי באוקטובר לא הצלחתי ליצור. הכול הרגיש רועש מדי, אלים מדי, טעון עד כדי שתיקה. סיפור האובדן הוא חלק ממני – אחי, סרן זיו ברגור ז"ל, נהרג בהיותו מ"פ בצנחנים ב-1996. בעקבות מותו הוריי הצטרפו לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען שלום – ארגון של יותר מ־800 משפחות, ישראליות ופלסטיניות, שאיבדו את היקר להם מכל, אבל בחרו לקחת את הכאב האישי ולנתב אותו למאבק לא־אלים למען פיוס ותקווה.

במסגרת תפקידי כמנהלת קהילה בפורום המשפחות השכולות, וביחד עם אנשי הצוות הפלסטינים, שוחחתי והכרתי משפחות שכולות – ישראלים שאיבדו את יקיריהם ב-7.10 ופלסטינים שאיבדו את יקיריהם במלחמת החורבן בעזה, או שנהרגו בגדה המערבית – ומצאתי את מה שחיפשתי: אמת לא מתייפייפת, לא מנחמת, אך אנושית מאוד. אמת של אנשים שחוו את הבלתי אפשרי, ועדיין מסרבים לוותר על אנושיות, על קשר, על התקווה לשינוי.

איור מתוך הפרויקט "עדויות של כאב ותקווה".

כמי שעוסקת שנים בקולנוע דוקומנטרי, היה לנו חשוב בפורום לתת להם לספר את סיפורם בלי פחד, בלי להיחשף בצורה שעלולה לסכן אותם, אבל גם בלי לוותר על העוצמה הרגשית שמגדירה סרט עדות. מכאן נולד הרעיון ליצור איור חי: סצנה אחת שנבנית קו אחר קו, בזמן אמת, במקביל לסיפור שנשמע בקולו של הדובר/ת. פניתי לרחלי שליו, וביחד ניסחנו את השפה החזותית: האיור מאפשר לספר את הסיפור בלי להיחשף ישירות, ועם זאת לשמור על נוכחות, על רגש.

האיורים הפכו את השברים של כל סיפור לדימויים ויזואליים, ובכך מאפשרים להתבונן בכאב מבלי להתרחק ממנו, להפוך זיכרונות קשים למרחב שניתן לשאת, ולהקשיב לדוברים/ות בלי שמראה הזוועה יחסום את האנושיות שבתוכם. העיצוב הצלילי העדין של רני מגידו עטף כל עדות במרחב שמאפשר נשימה. בכל סרטון – 2–3 דקות – אנו מתחילים מהשבר. לצד זה יש גם תנועה קטנה קדימה. הסמלים – עץ הזית, יונת השלום, שביל קטן שמוביל לסמל השלום – הם חלק מהדמיון של הדוברים עצמם, ממה שהם רואים כשהם מספרים את סיפורם.

איור מתוך הפרויקט "עדויות של כאב ותקווה".

ככל שהעבודה התקדמה הבנתי שהפרויקט הזה לא עוסק ב"מסר", אלא במפגש. מפגש בין אנשים כואבים ועצובים שלא אמורים להיפגש, לפחות לא על פי המציאות הפוליטית שלנו. מפגש שמאפשר לראות את האדם שמאחורי הכאב והטראומה. כל אחד מהמשתתפים בוחר מחדש בדרך של פיוס. בהכרה בכאב של האחר והבנה שבלי ההכרה הזו מעגל הדמים והאלימות ימשיך לבלוע אותנו ואת ילדינו.

הפרויקט זכה להכרה בינלאומית – ציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי במנהיים, הקרנת בכורה בפסטיבל הבין לאומי בסרייבו, ושילובו בפסטיבלים ברחבי העולם – אך עבורי החשיבות האמיתית שלו נמצאת במבט של הצופים בסוף ההקרנה: בצעירים ובמבוגרים שמבינים לראשונה שהכאב אינו נחלק לפי גבולות, שהאובדן הוא שפה משותפת, ושהתקווה – למרות הכול – עדיין אפשרית.

איילת ברגור, (צילום: סטפן מריה רוטר)

"עדויות של כאב ותקווה" הוא מבחינתי עדות לכך שגם בתוך התקופה האפלה ביותר, עדיין יש מקום לסיפור אנושי שמקשיב, מחבר, ושאפשר לחלום על מציאות אחרת, ולהתבונן מחדש במציאות שסועה דרך עיניהם של מי שידעו אובדן אישי בלתי נסבל, ובכל זאת בחרו בחיים, בדיאלוג ובאנושיות. "עדויות של כאב ותקווה" הוא יותר מעדות דוקומנטרית מאוירת; הוא תזכורת שלמרות הטראומה, עדיין יש לנו בחירה. בחירה להכיר בכאב של האחר, בחירה להתעקש על עתיד טוב יותר, בחירה לסרב לשנאה. זהו לב-ליבו של הסרט וזהו המסר שאיתו הוא יוצא אל העולם.
הפרויקט יוקרן בהקרנת בכורה במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, ב-8.12 (לפרטים נוספים וכרטיסים https://www.allmep.org/all-events/testimonies-of-pain-and-hope-by-the-israeli-palestinian-bereaved-families-forum-at-the-solidarity-festival-%D7%B4%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%9B%D7%90%D7%91-%D7%95%D7%AA/).

• יוצרים כותבים https://timeout.co.il/topic/%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%91%d7%99%d7%9d/