דיס איז פיין: המציאות מביסה כל דמיון בתערוכת עדות מקומית

לא מעט טקסטים כתבתי כבר על תערוכת עדות מקומית – תערוכת צילומי העיתונות והדוקו שמוצגת מדי שנה, כבר 20 שנה. כל שנה אני מקפידה לציין שהתערוכה הזו היא בוקס בבטן. תערוכה שמעמתת אותך עם החיים האמיתיים, בפנים, בצורה ישירה וחפה מקונספטואליות. כל שנה אני מקפידה לציין שהתערוכה הזו מכניסה לפרופורציות. אז נכון, כל שנה. אבל השנה היא  – איך אומרות – וואלה הגזימה.

זו לא התערוכה שהגזימה, כמובן. אלה החיים (כמו שאמר השבוע מישהו שמסרב לקחת אחריות, לא על מה שקורה במדינה ולא על זה שקרן פלס אמרה את זה הרבה לפניו). החיים כמו שאנחנו פוגשים אותם בחודשיים האחרונים, שבהם אנחנו מסתובבים עם גוש כבד שיושב על בית החזה ומסרב לזוז ממנו, גם אם קורים דברים טובים במקביל (זה בסדר. הם קורים. הם צריכים לקרות. והטכנולוגיה קיימת).

עדות מקומית. צילום של חיים גולדברג: כוח משטרה בחיפוש אחרי מחבל שביצע פיגוע ירי. שייח ג'ראח, אפריל 2023

תערוכת עדות מקומית הנוכחית היתה מוכנה על הנייר כבר באוגוסט האחרון. היא גם זו שמציינת 20 שנים להצגתה, מה שהיה אמור לבוא לידי ביטוי ברעש וצלצולים. לא נותר מהם הרבה, כי אתם יודעים. מה שכן נותר הוא מיצב וידיאו שמוצג בקומת הכניסה לאולם רוטשילד – שיצר האמן רן סלוין ממאות תמונות שהוצגו בתערוכה במהלך השנים (שאצרו דנה וולפיילר-ללקין יחד עם חברי המערכת ורדי כהנא ועמי שטייניץ).

באמצעות הצבה של ארבעה מסכים גדולים ועוד שלושה מאחוריהם שמריצים במקביל אימג'ים וראיונות עם צלמים מובילים שהשתתפו במהלך השנים (זיו קורן, אבישג שאר ישוב, תומר אפלבאום ועוד), והמון המון עריכה מבריקה, יצר סלוין מסמך תיעודי מהפנט שאורכו 15 דקות ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים. וזה עוד לא כולל כל מה שקרה השנה (אם כי גם בו מתייחסים אליה, כי איך אפשר שלא).

עדות מקומית 2023 – תמונת השנה של הצלם אריאל שליט – מפגין יושב על כסא באיילון, יולי 2023

התערוכה המרכזית, שאצרה ענת סרגוסטי, מוצגת בקומה העליונה, באולם רוטשילד הגדול שבדרך כלל נחלק בין התערוכה המקומית לבין הצגתה של וורלד פרס פוטו, תערוכת צילומי העיתונות הבינלאומית שנודדת לאורך השנה ברחבי העולם ובסופה מגיעה גם אלינו. השנה, מפאת המלחמה, אין וורלד פרס פוטו. שזה חבל, אבל באמת שקרה מספיק השנה אצלנו וזה נותן אפשרות, באופן חד פעמי, לרכז מאמצים ברדיוס הקרוב. תודה לאל יש לנו מספיק חרא משלנו.

עד ה-6 באוקטובר היה ברור שהפוקוס בתערוכה השנה יהיה על המחאה. ההפגנות נגד המהפכה המשפטית או ההפיכה המשטרית או כל הדברים האלה שהוציאו אותנו לרחוב בכל מוצ"ש ולפעמים גם באמצע השבוע (זוכרים ליל גלנט? חח גוּד טיימז). ואכן, חלק משמעותי מהתערוכה מתייחס לאימג'ים מהמחאה – בין אם בתמונות של ההמון בהפגנות, תיעודי מיצגי השפחות (כן כן, במקרה הזה כן מדובר במיצגים) וגם בסדרה חזקה של הדס פרוש שמתעדת בדיוקנאות נקיים את הא.נשים שנפגעו כתוצאה מהן.

אודי אורי, מפגין שנפצע ממכת"זית שפגעה בעינו ביולי 2023. צילום של הדס פרוש, עדות מקומית

בפרס תמונת השנה זכתה השנה התמונה של אריאל שליט מ-AP שמתעדת מפגין יושב על כסא מאולתר במהלך אחת ההפגנות על האיילון, כשמאחוריו הכל עולה באש (נכון המם של This is Fine? אז כזה, רק במציאות). לצד הצילומים יש גם עבודות וידיאו שמתארות זוויות שונות של המחאה, בין אם סרט מצוין של איתי רזיאל ועבודות פיוטיות ולפרקים אפילו משעשעות של כוכבת צילומי הדוקו הנוכחית, אלכס פרפורי (הגאונה).

כמו בכל שנה יש קטגוריות שאינן בהכרח חדשותיות פר אקסלנס, כמו ספורט, תרבות וטבע. וכן, גם יוליה כלבת הים שם, בצילום נהדר של יונתן ארק. ואני שואלת – איפה הימים שהתעסקנו ביוליה ובאילו מים טריטוריאלים אתם חושבים שהיא שוחה עכשיו?

הו יוליה, אנחנו מתגעגעים. צילום של יונתן אלק, עדות מקומית

אבל, כאמור, הצילומים הכי אינטנסיביים בתערוכה הם כאלה שצולמו בחודשיים האחרונים, החל מה־7 באוקטובר. על הקיר הראשון שמוצב בכניסה לחלל אולם רוטשילד חלק שמוקדש למלחמה, עם מאות עבודות שמוקרנות בווידיאו אחת אחרי השנייה. לצידן גם עבודות נוספות שתלויות בחלל לצד הווידיאו, ביניהן צילום יפהפה (כן, יפהפה) של זיו קורן של טביעות כף יד מממ"ד בניר עוז שאם לא היינו יודעים שבזה מדובר, אפשר היה בקלות לחשוב שמדובר בציור אבסטרקט אקספרסיוניסטי של צייר אמריקאי משנות ה-50.

עוד צילומים מתארים זירות הרס וקרב, וגם סדרה של צילומים מוצגים במסגרת פרס חדש של ארגון העיתונאים והעיתונאיות על שמו של רועי עידן, צלם ynet שנהרג ב־7 באוקטובר בכפר עזה. במקביל מוצגת גם עבודת וידיאו נבואית משהו שהציג עידן בתערוכה בשנת 2019.

טביעות כף יד מקיבוץ ניר עוז. צילום של זיו קורן, עדות מקומית

תחנת המשטרה בשדרות ב-8 באוקטובר. צילום של איליה יפימוביץ, עדות מקומית

עוד במסגרת התוספות האקטואליות, מוצגת בחלל קלצ'קין הסמוך במוזיאון תערוכה מצילומיו של לביא ליפשיץ ז"ל, סמ"ר בחטיבת גבעתי שנפל בקרב בעזה ב־30 באוקטובר. התערוכה, תחת השם "עד מתי – יומן תמונות (לקט) 2023" מציגה רגעים שלכד ליפשיץ במצלמה שלו במהלך שירותו הצבאי, רגעים קטנים של יומיום וגם כאלה אפיים יותר – והכל בעדינות וברגישות שיוצרות פריימים מופלאים, שמי יודעת לאן היו יכולים להתפתח אלמלא.

צילום של לביא ליפשיץ ז"ל, מוזיאון ארץ ישראל

צילום של לביא ליפשיץ ז"ל, מוזיאון ארץ ישראל

התערוכה, שתפתח היום (רביעי, 6.12) לקהל הרחב, תוצג במשך חודשיים – בניגוד לשנים קודמות שזמן תצוגתה עמד בממוצע על חודש, בגלל אילוצי התערוכה הבינלאומית. אז בכל זאת הרווחנו משהו. ונכון, החיים שלנו מחורבנים חלק ניכר מהזמן. זה לא אומר שהם לא יכולים להיות יפים במקביל.

עדות מקומית, מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2 רמת אביב. פרטים וכרטיסים