יש רגע בדרך לנירים שבו הגוף שלי יודע שהגעתי הביתה עוד לפני הראש. שדרת הדקלים, השדות, הכביש המוכר. כמעט ארבעים שנה אני לא גרה שם. חייתי בארץ ובעולם, בניתי חיים, אבל כנראה שיש בתים שלא ממש עוזבים. נירים היא הבית הזה בשבילי. שם גדלתי, עם אנשים שמדברים ניב מקומי: קצת ציניות, הרבה הומור שחור ומעט מאוד פאתוס. אם מישהו אומר "לא רע" – ייתכן שהוא ממש מתרגש.

ובשבעה באוקטובר, בשבע בבוקר, התקשר נחשי הביר. "מי מכין לך קפה?" שאל. יום קודם הייתי באשכול. תכננתי להישאר לחג הקיבוץ, אבל קמתי הפוכה מהשנ"צ והחלטתי לחזור הביתה. נחשי היה בטוח שנשארתי. זאת הייתה הדרך שלו לשאול: איפה את? את בסדר?

אני, שלא הבנתי כלום, שאלתי אותו מה הוא עושה ער בשעה כזאת. ואז התחילו להגיע המילים: רצחו. חטפו. שרפו. שמות שאני מכירה. בתים שאני יודעת איפה הם עומדים. שלושה שבועות אחר כך הבנתי שהחיים שלפני נגמרו. לא ידעתי מה עושים עם זה. ידעתי רק שאני חייבת לעשות משהו. בחרתי להקשיב. בעדות 710 – מקשיבים.

מאז ישבתי מול מאות אנשים במסגרת עדות 710, וכל פעם מחדש קורה הדבר הקיבוצניקי הזה. "אין לי מה לספר", אומר מישהו. או: "זה יהיה קצר". שלוש שעות אחר כך אנחנו עדיין שם. למדתי שכשאומרים "אין לי מה לספר", כדאי לבדוק שהסוללות במצלמה מלאות. כי המשפט הזה בעצם אומר: מה כבר עשיתי. אלה אנשים שבנו משפחות, קיבוצים, שדות, מפעלים ותרבות. עבדו, גידלו ילדים, רבו בוועדות והשאירו את הדרמה לאחרים. ואז הגיע בוקר אחד והפך אותם ל"שורדי שבעה באוקטובר". אני מסרבת שזה יהיה כל הסיפור.

באחד הבקרים הגעתי בשבע בבוקר לניר עוז כדי לתעד אישה בתוך ביתה השרוף. בשבעה באוקטובר שרפו אותו כשהיא בתוכו. היא הצליחה לצאת וכמעט נחטפה, וביקשה למסור את העדות דווקא שם. בחוץ פרחה בוגנוויליה. בפנים היה שחור של עשן וכמעט לא נשאר בית. ידענו שבעשר מגיעים הטרקטורים. ישבנו ודיברנו. שלוש שעות אחר כך הבית כבר לא היה. העדות כן.

אני פוגשת אנשים שמספרים את הבלתי נתפס כמעט בלי תוארי פועל. אצלנו לא אומרים: "עברתי חוויה מטלטלת ששינתה את חיי". אומרים: "היה קשוח", ואז שואלים אם את רוצה קפה. האם זה שורט אותי? ברור. יום אחד אבכה את הכול. כרגע אני במשימה. והמשימה אינה רק לתעד את היום שבו הכול נחרב.

לפני כמה ימים חגגה נירים שמונים שנה. כאלף איש הגיעו, והקיבוץ החליט שהערב הזה לא יהיה על שבעה באוקטובר. הוא יהיה על נירים. כי נירים היא שמונים שנה של אנשים, ילדים, שדות, אהבות, מריבות, חגים, גשם, בצורת, צחוקים ורכילות שאינה ראויה לפרסום גם אחרי שמונים שנה. כך גם ניר עוז, ניר יצחק, רעים והנגב המערבי כולו. זו הסיבה שאני מובילה סיורים באזור. אני לא רוצה שאנשים יבואו רק לראות איפה רצחו, חטפו ושרפו. אני רוצה שיכירו את הבית: את השדות, החקלאות, הדשא, האנשים, הציניות והצחוקים על השביל. אי אפשר להבין את גודל האובדן בלי להבין קודם את גודל החיים.

ושלוש שנים אחרי, החיים מורכבים. אנשים חזרו. חלקם כי רצו הביתה, חלקם כי לא יכלו להרשות לעצמם להמשיך לחיות במקום אחר, ולפעמים שתי התשובות נכונות. מבחוץ קוראים לזה "חזרה", "שיקום", "תקומה". מבפנים זה פחות מסודר. אפשר לגור באותו הבית המחודש ולהתגעגע לבית שאיננו. אפשר לחזור לקיבוץ ולא להרגיש שחזרת.

ומסביב יש מעגל שלם שכמעט לא רואים: הורים, ילדים, אחים, חברים. אנשים שעצרו את חייהם כדי להחזיק מישהו אחר. מסיעים, מלווים, מארחים, שומרים על הילדים, עונים לטלפון בלילה. אין להם תמיד הכרה, אבל בלעדיהם הרבה מה"שיקום" שאנחנו אוהבים לדבר עליו לא היה קורה.

אולי שלוש שנים אחרי כדאי פשוט לא למהר לסכם אנשים. לא להחליט בשבילם שהם השתקמו, ולא להפוך אותם לסמל של אסון או של תקומה. לשאול ולהקשיב.

זה גם מה שאנחנו עושים בעדות 710. כשאדם מוסר לנו עדות, הסיפור נשאר שלו. הוא מחליט מתי לספר, מה לספר, מה לפרסם ומה להשאיר בארכיון. אנחנו לא משכנעים. אנחנו מציעים מקום. וכך מתקרבים ל־2,500 עדויות כאלו.

אבל בנגב המערבי היו כ־60 אלף איש ביום האיום. יש לנו עוד הרבה עבודה.

טלילה פרנק מרעים אמרה משפט של "בואו" שנשאר איתי, בהשראת שיר של ט. כרמי: "מה שקרה – קרה באמת. מה שיקרה מכאן תלוי בנו."

שבעה באוקטובר הוא עדיין החדשות הכי בוערות שאני מכירה, אבל הוא לא כל הסיפור. הסיפור הוא גם שמונים שנה של נירים. אדם שאומר "אין לי מה לספר" ומספר עולם שלם. אישה שמשאירה את מילותיה בבית שעוד שלוש שעות לא יהיה. והוא שדרת הדקלים.

היא עדיין שם. גם אני.

יום אחד אבכה את הכול. כרגע אני במשימה: להקשיב, לשמור, להשמיע. וקפה.
סלעית בשן, בת קיבוץ נירים בעוטף עזה, היא מרצה, מובילת סיורים בנגב המערבי, מתעדת ומנהלת קהילת המתנדבים של עדות 710 — ארגון לתיעוד ולשימור עדויות מצולמות משבעה באוקטובר, למען רוח האדם והדורות הבאים.
לאורך יום ה', 8.10.26, יערוך עדות 710 בבית אריאלה בתל אביב את אירוע "ליצור מתוך שבעה באוקטובר" לציון שלוש שנים לטבח. הפעילות, שתכלול מעבדות בהשתתפות הקהל, שיחות, פאנלים, פודקאסטים, הקרנות סרטים ומופעים, תיערך בהשתתפות אמנים ובהם שאנן סטריט, שרית וינו־אלעד, עידן אלתרמן, זאב אנגלמאיר ועוד, לצד עדים ובני משפחות הנפגעים, ובהם עופרי ביבס, טלי חדד, שירה ומשה שפירא (הוריו של ענר ז״ל) ונוספים.

• שבעה באוקטובר