"רשת 13" – וזה כלל לא חדש – נמצאת בנקודה לא פשוטה בזמן. עידן אסף רפפורט עוד לא באמת התחיל, הבלגנים הישנים עדיין כאן, והפריים טיים בעיקר לא מצליח להמריא. המהדורה (הטובה יחסית) של הערוץ רחוקה שנות אור מ-12, ומפסידה לרוב אפילו ל-14, וגם הרצועות שמנסים להדביק אחריהן לא ממש מצליחות לפרוץ קדימה. השבוע הסתיים הקאמבק הלא מוצלח של "דה וויס", וביומיים האחרונים היא מנסה לייצר הייפ סביב ספיישלים חד פעמיים. כלומר, למשוך את הזמן עד הרגע שבו הערוץ באמת אמור להביא את ההיילייטס שלו – תקופת "אחרי החגים" המפורסמת.
>>בן 60, אבל לנצח ילד: 15 הסרטים שאנחנו הכי אוהבים של אדם סנדלר

שלשום זה היה העאלק סרט תיעודי על ספיר בורגיל. לא אכנס ספציפית לסיפור של ספיר (אחת הדמויות האהובות עליי בעונה ההיא של "האח הגדול"), אבל ברור שנעשה כאן ניסיון לרכב על סיפור תקשורתי כדי לבנות מוצר פריים טיימי שימשוך קהל. יכולת המשיכה, התברר, היתה די מוגבלת (אבל לפחות הפעם הם הצליחו לנצח את "הפטריוטים"). אחרי זה, אמש, נראה שרשת 13 מצאו נוסחה מנצחת – ספיישל חד פעמי (מתוך שניים, אז דו פעמי) מהצמד הקומי יעל פוליאקוב ואילן פלד.

מדובר בקומדיית הטעויות (כך הם הגדירו את זה) בשם "עדיף שנישאר ביחד" – ניסיון מחודש לעשות את מה שפוליאקוב ופלד עשו מאז "אחד העם 1" ו"אחד העם 101" מתחילת המילניום – קומדיות עממיות, פשוטות, עם הומור גס, סלפסטיקי, מלא בח' וע' ובדיחות עדתיות. מאז ששכללו את הסגנון בשתי הסדרות הללו, השטיק חזר על עצמו בהופעות אורח שלהן ב"ארץ נהדרת" (מה שנגמר אחרי ארבעה פרקים בלבד, בגלל תגובות לא מי יודע מה טובות שהסדרה קיבלה), ב"מה נסגר" וגם בסדרת ספין-אוף ל"אחד העם 101" בשם "הנוכלות" ששודרה ב"יס".

הפעם פוליאקוב ופלד מגלמים את שושה ורוזי, שתי זמרות (תתפלאו לשמוע, שתיהן מזרחיות אגרסיביות שמדברות בח' וע'), שיוצאות ל"מסע צבעוני בארץ ישראל" במטרה לשמח את העם לקראת חגי תשרי. כך הן מוצאות את עצמן מופיעות מול חיילות עם מחרוזת סטייל להקות צבאיות, שרות קלאסיקות ממחזות זמר עם מילים חדשות ועבריות, או מבצעות מחרוזת כריסמס עם הממ… מילים חדשות ועבריות, ומסיימות עם שיר ראפ מוזר שהכותרת שלו, כשם הספיישל, היא "עדיף שנישאר ביחד" – שיר עוקצני וקלישאתי שקורא לאחדות בעם.

בהחלט ניכר שהיתה השקעה כלכלית בספיישל הזה: אפשר לראות את הערך ההפקתי בקליפים יחסית מושקעים, לשיר הנושא גם היתה הפקה מוזיקלית די חזקה, אפילו "אל על" לקחו חסות על הספיישל (!), ששודר עם שתי פרסומות בלבד – ועוד ניגע בהופעת האורח של ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי. כל הנ"ל רומז על כך שמישהו דרך את הקפיץ במטרה לייצר אירוע תרבותי – משהו שאמור למשוך קהל רב. אבל שאלה אחת יסודית נותרה למי שישב לצפות בזה – למה?

מי ביקש את הספיישל הזה? איזו תחינה ציבורית היתה בקהל לפוליאקוב ופלד למחזר שוב את הדמויות מלפני 16 שנה? האם הצמד עד כדי כך פופולרי בקהל הרחב שרשת ישימו את כל הונו של ערב פריים טיים על היצירה הלא אפויה הזאת? כלומר, אני מבין שיצירות קודמות שלהם נהיו קאלט, ויש קהילות שלמות שמרגישות שהייצוג הספציפי של פלד בדראג מגלה את נימי נפשם בלב הפריים טיים, אבל חוץ מאותה קבוצה קטנה – איזה פוטנציאל קומי ראו אנשי קשת בדבר הזה, שגרם להם להגיד "עזבו הכל, בואו נלך על עוד ספיישל קומי קצת מביך, עם בדיחות שמרגישות כמו פארודיה על סרטי בורקס מהסבנטיז?"

גם "סברי מרנן" או "שנות ה-80" חטפו לא מעט מהביקורות, אבל ייאמר לזכות הסיטקומים הללו שלצד עיקום האף של המעקמים, הן מאוד מאוד פופולריות ורלוונטיות – והמספרים עושים את העבודה לבד. אז יש לזה צידוק. האם במקרה של פלד ופוליאקוב אפשר לומר את אותו דבר? "אחד העם 101" הצליחה בצורה פנטסטית, אבל זה קרה לפני כמעט שני עשורים. מאז, נעשו לא מעט ניסיונות לפרמט אותם טלוויזיונית – ואף אחד מהם לא המריא יותר מדי. גם הנתונים מראים, שוב, שההימור לא צלח – פוליאקוב ופלד הפסידו ל"הפטריוטים".

רוב המחרוזות נראו כמו גרסה מאוד לא מוצלחת לווירד אל ינקוביץ' – ניסיון לקחת טקסט מאוד מסוים (שירי פופ, קלאסיקות מיוזיקלס, שירי חג מולד), ולחרג'ע להן את הצורה בדרך ייחודית. אבל בניגוד לווירד אל הגאון, זה הרגיש בעיקר לא ייחודי, לא הביא פרשנות חדשה או מיוחדת ולא העלה אפילו קמצוץ של חיוך. הטקסט לא היה מאוד מתוחכם – שתי זמרות שלוקחות שירים נורא יפים (מ"צלילי המוזיקה" ועד מריה קארי) ועושות אותן גרוע, בח' וע'. כנראה שאם היתה איזושהי אמירה סאטירית, קריצה למצב רצון לשבור פרה קדושה זה לא היה כאן. זה נראה פשוט, כי זה היה פשוט. פשוט לא טוב.

ושיהיה ברור – הטקסט הזה לא נובע מאיזו אנינות טעם, אני נשבע. כל חיי גדלתי על הומור מטומטם, לחם חוקי היו הקומדי סטור ופלטפוס ושידורי המהפכה – כולן מעולות בדרכן, אבל בהחלט לא ההומור הכי אליטיסטי בספר. אבל במקרים שלהם לפחות צחקת, והבטן עבדה, והרגשת טוב. במקרה של פוליאקוב ופלד, לא רק בספיישל הזה אני מתחיל להרגיש שבכלל, התחושה היא בעיקר שאתה נתקל במשהו מוזר לשם המוזרות. משהו שאין לו תכלית קומית, אין בו פאנצ'ים של ממש (ואם כן, הם די גרועים), וזה תמיד נגמר בתחושה שלא קולטת מה התכלית. נונסנס מוחלט, ולא בקטע טוב. למה יצאנו למסע הצבעוני הזה? מה ניסיתם להגיד? ועל מי כל זה עובד?

ובכן, יש לפחות אדם אחד שזה כן עבד עליו – ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. עם כל הביקורת הלגיטימית שיש עליו (גם באתר זה), חולדאי הוא איש רב זכויות, אבל הנוכחות המוזרה שלו בספיישל הזה מלמדת משהו על שיקול הדעת שלו. לא ברור מי יועץ האחיתופל שאמר לו "לך על זה, זה יהיה מגניב" – אבל יש לי תחושה שזה אותו יועץ שהציע לו, בזמנו, להקים מפלגה. אדוני ראש העיר, נראה לי שהייתי מחליף יועצים.

38 הדקות של "עדיף שנישאר ביחד" הרגישו כמו בזבוז. בזבוז של המון כסף שנשפך על יצירה לא מספיק אפויה או מעניינת, בזבוז של שני אנשים באמת מוכשרים (פלד ופוליאקוב עשו אחלה דברים בנפרד, בעבר וגם בהווה), ובעיקר בזבוז של הזמן והקשב שלנו. "רשת" היקרים, אם אתם רוצים להיות באמת אדג'יים, תנו את הכסף וההשקעה שלכם לחבר'ה צעירים, רעננים ומקוריים יותר יותר. לא חסר כאלו, קל למצוא ברשת. והפעם אל תנהגו בהם כמו עם "טלוויזיה מהעתיד". גם הם לא הביאו המון רייטינג, אבל לפחות ייצרו דברים שהיו בעלי ערך, משהו קומי באמת חדש, וידעו להצחיק באמת. ובנוגע לפוליאקוב ופלד, אולי דווקא עדיף להיפרד.
"עדיף שנישאר ביחד", רשת 13

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• יעל פוליאקוב
• אילן פלד
• רשת 13