עד העצם: עצם בגרון

למסעדה

בכל פעם כשחוזר על עצמו טקס הסופרבול אני מבין עד כמה הזדקנתי. פעם היינו חבורה מגובשת של חברים מהתיכון שנהגה להתכנס בכל שנה כדי לראות את המשחק עם הרים של פיצוחים על השולחן וצרורות של פחיות באמבטיה קפואה. במחצית, בזמן ההתלהבות מהפרסומות המושקעות ומההופעות של גיבורי הפלסטיקאנה האמריקאים, נהגנו להזמין המבורגרים ובאפלו ווינגס שגרמו לנו להרגיש שאנחנו חלק משבט גדול ומפואר של בטטות כורסה שהתיישב בין אל.איי לירדן. אלה היו ימים נפלאים. השבוע התחלתי לראות את הסופרבול ונרדמתי כעבור עשר דקות. לא ראיתי את ביונסה ואת דסטניז צ'יילד, לא התרגשתי מהנשיקה של בר רפאלי ולא מריצת השיא בת 109 היארד של ג'קובי ג'ונס. מסתבר שפוטבול כבר לא עושה לי את זה. אבל המבורגרים עדיין כן. וגם באפלו ווינגס וספייריבס. אלוהים, אני עדיין חי.

כשחשבתי איך לחגוג את הסופרבול שלא ראיתי עלה מן האוב השם "עד העצם". הסיבה לכך קשורה לפתיחת עד העצם אקספרס ברחוב אבן גבירול. אבל יותר מכל היא קשורה לעובדה שעד העצם המקורית זכורה לי מערב הסופרבול הבלתי נשכח שבו הוושינגטון רדסקינס קרעו, כנגד כל הסיכויים, לדנבר ברונקוס את הצורה. זה היה בשנת 1988. כמו הרדסקינס, שהגיעו משומקום, כך גם הדיינר הזה, שהיה של האחים ירזין, נפתח באותה השנה ממש. בימים הרחוקים ההם איזור זה של הרצליה פיתוח היה שומם ונטוש. מלבד מוסכים וזונות לא היה כאן דבר, מהסיבה הפשוטה שהמושג "היי־טק" עדיין לא הוכר במחוזות שבין גלילות לסידני עלי. כמו הרבה מיזמים של הירזינים, גם בזה הם היו חלוצים. עד העצם הביאו לילידים את אמריקה במיטבה: כנפי עוף דביקות וחריפות, המבורגרים שמנים, ספייריבס ברוטב ברביקיו מתוק־חריף, חלת בצל – השם העברי המכובס לטבעות בצל שהתפרקו בטיגון, וכמובן סטייקים בשלל צבעים ומידות. אבל מתברר שאפילו למוסדות אוכל יציבים כמו ז'אנר הדיינר יש תאריך תפוגה. אין לי מושג מדוע הירזינים נטשו את התרנגולת הוותיקה שלהם, אבל הם כנראה ידעו מה שהם עושים. שלא יהיו טעויות.

בערב שבת האחרון המסעדה הייתה מלאה מפה לפה, בעיקר במשפחות פרבריות שנהנו להחנות את ההונדה סיוויק בחניון החינמי שמתחת לבניין. אבל דווקא משום כך הישיבה של תכולת העין ושלי על הבר הייתה כל כך עצובה. זו לא הייתה החגיגה שלנו, והברמן העייף אפילו לא ניסה לגרום לנו להרגיש אחרת. צפייה בעבודת הבר כאן מבהירה עד כמה השתנו הסטנדרטים מאז שנות ה־80, ועד כמה המקום הזה נותר מאחור. הברמנים, שנראו כמו חיילים בחופשה, עשו הכל חוץ מלשרת אותנו. הם הכינו קפה, הקישו על הקופה, הוציאו משקאות קלים לשולחנות וכמובן התקינו קינוחים היישר מקופסאות פלסטיק שנשלפו מהמקרר (שוב פעם הקטע הזה. אני יוצא בקריאה: מאוד אשמח לשמוע פעם ממסעדן מקצועי מה הקטע הזה שהקינוחים מוכנים על עמדת הבר ולא במטבח. האם זה ניסיון לחסוך בכוח אדם? או האם אתם חושבים שזה מגניב את הלקוח לראות את הברמן טובל את ידו בקופסת מוס שוקולד ורוטב תותים סינתטי?). לאחר מספר כחכוחים והנפות יד זכינו לקבל את האוכל. קליפות תפוחי אדמה במילוי גבינת שמנת, גאודה ובייקון, היא סוג של מנת דגל מקומית שאי אפשר להגיד עליה מילה רעה. ג'אנק פוד במיטבו. חלת בצל, גם היא שייכת לאותו הז'אנר: פצצת שומן חסרת חן שהזכירה לנו כמה תמימים היינו לפני עשרים שנה. אבל הבעיה היא לא בקלאסיקות הללו, אלא במנות שאמורות להיות רציניות יותר: שרימפס ברוטב פירי פירי הייתה מנה עלובה, לא בגלל השרימפס המצ'וקמקים שאופייניים למקומות מהסוג הזה, אלא בגלל הרוטב, שלא זיהינו בו דבר מלבד שמן בצבע כתום. ספייריבס ברוטב סויה, צ'ילי ודבש היו צלעות אחוריות של חזיר בגודל דינוזאור. אין שום רע בצלעות כאלה שמתאימות לשלל תבשילים, כמו שוקרוט למשל. אבל אלה אינם ספייריבס. לסטייק אנטרקוט במשקל 300 גר', שהוא המלצת הבית, היה טעם של סטייק מעובד, שהזכיר את המוצר הישראלי המכונה "סטייק עין" שמוגש בפיתה בתחנות דלק עלומות. זה היה סטייק גרוע בכל קנה מידה. קינוח של ואפל בלגי עם גלידת וניל וקצפת החזיר אותנו לפחות לקו המוכר של ג'אנק חסר יומרה. בפעם הבאה שנחזור להרצליה, אלוהים יודע למה, לפחות נדע: היי, יש כאן חניה חינם!

התענוג

אוכל: סטייקייה בסגנון אמריקאי

מחיר: בינוני־יקר

שירות: מנומנם

שירותים: נוחים, אך העלייה אליהם בגרם מדרגות

חניה: בשפע

חשבון

חלת בצל 20 ש"ח

קליפות תפוחי אדמה ממולאות 35 ש"ח

שרימפס פירי פירי 43 ש"ח

ספייריבס ברוטב סויה ודבש 119 ש"ח

סטייק אנטרקוט 300 גר' 128 ש"ח

ואפל בלגי 36 ש"ח

2/3 בירה אלכסנדר 56 ש"ח

2 אספרסו קצר 20 ש"ח

סה"כ: 457 ש"ח