עולם הממתקים

שלושה גברים חמורי סבר מתיישבים מאחורי שולחן בלב המדבר לטעום סוכריות מוברחות. בין טעימה לטעימה הם שוטפים את פיהם במים. הסצנה הסוריאליסטית שפותחת את "סוכריות" (אחרי פלשבק לזכרון של סוכריית ילדות מרה), מניחה את היסוד לטון הייחודי של הסרט, המספר על המלחמה האלימה בין שני סוחרי סוכריות – סאלח הערבי־ישראלי (מכרם חורי) וקלאוזנר היהודי־ישראלי (שמואל וילוז'ני). כמו ב"הנזל וגרטל", הסוכריות המתוקות והצבעוניות והאסוציאציות העשירות שהן מביאות איתן הן לבו של סרט עתיר ניגודים ומסוגנן להפליא, שמתנהל ביקום קולנועי מקביל לשלנו ומאוכלס בדמויות שחלקן נגזרו מסרטים זרים, כמו צמד הגנגסטרים עם השמות הציוריים.

מה שמתחיל כאלגוריה סאטירית על הקיום היהודי במזרח התיכון – קלאוזנר הוא קפיטליסט כובש שפיו מפיק קלישאות ציוניות, וסאלח נאלץ להיעזר בשירותיו של סוחר קונדומים גרמני רדוף אשמה (אביו היה פושע נאצי) כדי "להלבין" את הסוכריות הערביות ולמכור אותן בירושלים – מתנתק בהדרגה ממקורותיו במציאות והופך למארג מוזיקלי גדוש, בארוקי, אירוני ורב לשוני (שש שפות מדוברות בסרט, והפסקול מועשר בשירים באיטלקית), שנעשה יותר ויותר סהרורי ואפל.

מגוון הדמויות כולל גם את עמנואל הצולע (מנשה נוי), יד ימינו של סאלח, ששר שירים רוסיים נוגים בעברית ומתאהב בקלאודיה (שרה אדלר) – זוגתו הצעירה של הנאצי הזקן (מייקל סרנה) שמציעה גרסאות שונות של עצמה. ויש גם צמד גנגסטרים מזדקנים: יולי, שמפוצץ דברים תוך כדי מציצת סוכרייה על מקל (מוני מושונוב); ושותפו אוגוסט (עזרא כפרי), שנתקף פרצי נוסטלגיה כשהוא טועם סברינה מופלאה במאפייה בפריז וזורה על הסרט גוון אלגי. ובל נשכח את כל אותן נשים עירומות ואנונימיות בסצנת האורגיה בווילה של קלאוזנר, שבה הוא מנסח בעזרת המצלמה הממריאה את נקודת המבט שלו על החיים (תוך כדי רמיזה ל"האזרח קיין").

כל סצנה בסרט מצולמת בשוט ארוך ומורכב אחד, והמצלמה (של פרד קלמן הגרמני, שעבד עם הבמאי ההונגרי הנערץ בלה טאר) נעה סביב הדמויות בכוריאוגרפיה מדויקת. יוסף פיצ'חדזה – שכל סרטיו ("לנגד עיניים מערביות", "בסמה מוצ'ו", "שנת אפס") התאפיינו בהתאמת צבעים מוקפדת ובמיזנסצנה מדוקדקת – שומר על הבחירה הסגנונית הזאת לכל אורך הסרט, מה שתורם לקצב האטי שלו. גם כשהדמויות מתחילות לשלוף אקדחים ולחטוף זו את זו, הקצב נותר אטי כשהיה. זה עובד נהדר בשעה וחצי הראשונות, אבל הסרט נמשך עוד כ־40 דקות, ודווקא כשהעימות מגיע לשיאו הוא מתחיל להשתרך ולעייף. נראה ש"סוכריות" היה נשכר מתספורת של קו עלילתי שלם (מוצלח בפני עצמו) בהשתתפות דביר בנדק כשוטר על קטנוע, ומזירוז העניינים באופן כללי. ועדיין מדובר בסרט חד פעמי ומרהיב, פרי יצירתו של אמן קולנוע אמיתי.

השורה התחתונה: קולנוע מרהיב, יוצא דופן ועשיר בטעמים (וגם אטי וארוך מדי)