"עונת התרבות בירושלים" – אוריינטליסטית במקום פלורליסטית

לאחר שעזבה את העיר לטובת תל אביב, חזרה ז'נאן בסול לירושלים במסגרת סיור עיתונאים לקראת "עונת התרבות". שני אירועים מרכזיים בתוכנייה הזכירו לה למה התרחקה מהעיר

פסטיבל בבית. צילום: יאיר מוס
פסטיבל בבית. צילום: יאיר מוס
16 ביולי 2015

בתחילתו של סיור העיתונאים לירושלים, דרך כביש 443, הכריז המנחה שלנו כי התחנה הראשונה שלנו תהיה "ליפתא", אותה תיאר כ- "כפר פלסטיני נטוש". ירושלים הייתה עיר מגוריי בגלגול העירוני הקודם שלי, והיא טריטוריה אסורה ומסוכנת בשבילי מאז עברתי לתל אביב. אני לא נוסעת לשם לעיתים קרובות בגלל כל המטענים שלי איתה – האישיים, הפוליטיים והאישיים שהם פוליטיים. והנה, סיור עיתונאים לעונת התרבות הירושלמית, מציף כבר בהתחלה את החרדה הטריטוריאלית שלי. אני כבר מתמרמרת שלא משנה אם אני מגיעה "על אזרחי" או "בתפקיד", בירושלים תמיד קשה. אבל החלטתי לזרום.

כירושלמית לשעבר, תמיד ידעתי שישנה "עונת התרבות", אפילו תרגמתי להם חומרים לערבית ב-2013. אף פעם לא אשכרה הלכתי לאירועים האלה, שנראו לי רחוקים-קרובים. הכל הרגיש סחי מדי ותמיד תירצתי בקלף הכי מנצח לפלסטיני עצלן בירושלים – זה מושיט יד לנורמליזצייה ולכיבוש ירושלים, אז אוותר כי אני פטריוטית עם חוש לאומי. אז קודם כל, מתברר שסחי זה לא; עונת התרבות מציעה מגוון של פעילויות ואטרקציות ברמה גבוהה, בלי הקלישאות שירושלמים אוהבים לספר, אלא עם הרבה יצירתיות וגיוון. עם זאת, בעונת התרבות יש הרבה בעיות של כיבוש והגמוניית יתר. שני פסטיבלים משכו את תשומת ליבי העיקרית, גם בשל הפוטנציאל האדיר ודווקא בגלל שאת הפוטנציאל הזה הם נכשלו לממש: פסטיבל בבית והפסטיבל למוזיקה מקודשת.

התחנה הראשונה בסיור הייתה בכפר ליפתא "הנטוש", כאמור. אם מתעלמים מההערה המטופשת הזו, אפשר לומר שהפרוייקט שיתקיים בליפתא מאוד מעניין. פסטיבל "בבית", שיתרחש השנה בפעם החמישית, מציג "מופעים תיאטרליים אינטימיים בחללים שונים 'ומשונים' שיאירו את ירושלים באור שונה לגמרי". הפסטיבל מביא את הבית למרחב הציבורי, כי ירושלים עצמו היא הבית שאנשי העונה רוצים להציג. במסגרת הפסטיבל יתרחש בליפתא פרויקט קולי, במסגרתו יוכלו המבקרים להאזין להקלטות אודות ההיסטוריה העשירה של המקום. הכפר העקור עומד להיהרס ובמקומו ייבנה מתחם תיירות שיכלול מלונות וקניון (נוסח ממילא).

הייחוד של פסטיבל "בבית" הוא בכך שרוב משתתפיו הן נשים ממגזרים שונים. בין האירועים ניתן למנות את "הלקסיקון של מרלין" עם מרלין וניג, מבקרת קולנוע חרדית, הופעה של הרכב הסווינג האחיות לוז, וביקור אצל אום סאמי בביתה בשכונת שראפת, בו תנהל מדי ערב טקס גלגול עלי גפן בהם מתגלגלים גם סיפורים והיסטוריה (בתכנייה ובאתר קוראים לה 'אמא של סמי', מרוב אוריינטליזם). כמעט משתמע מהדבר כי מקומן של הנשים (והאמהות) הוא בתוך הספרה הפרטית הביתית, וכדי להוסיף חטא על פשע, שאת האישה הערבייה הירושלמית תמצאו דווקא במטבח, תוך כדי ריטואל בישול. מקרי? אני מקווה.

הפסטיבל המעניין השני היה הפסטיבל למוזיקה מקודשת. "פסטיבל מקודשת מבקש להפוך את ירושלים (…) לעיר שבה האוטופיה מקבלת הזדמנות להציץ במציאות. למקום שחוגג את השוני ואת המגוון ומנגן צלילים וקולות חוצי יבשות, הגדרות ואמונות", נכתב, אך מארגני הפסטיבל בחרו באוטפיה קולוניאלית בה השוני בא לידי ביטוי בשיתופי פעולה שנכנסים לקטגוריית "מוזיקת עולם". פסנתר משולב עם תוף, מוזיקה בודהיסטית בשילוב עם ביט בריטיאבל. בפסטיבל שמתקיים בחלקו במגדל דוד ברובע הארמני, מרחק הליכה מהרובע המוסלמי, אין זכר לתרבות המוזקלית הדתית המקומית, אין מקהלות כמרים, אין ריקוד סופי, אין אנאשיד (פיוטים מוסלמיים) ואין אפילו פייטנים. מה שנראה כמו פסטיבל מוזיקה ענק הלך בעקבות המערב בגילוי והחפצת האוריינט הרחוק ואסף נגני דרבוקות ומתופפים מטורקיה ואזרביג'אן. תוכניית הפסטיבל מגדירה את מקודשת בתור "הזדמנות לכל האנשים מכל גזע דת לאום ומין לבוא ולהשתתף", מנסה להציג את ירושלים כעיר שאינה גזענית ומקבלת את כולם, אך אוצריה שכחו מה"כולם" המקומי, שגם לו מגיעה הזדמנות לבלוט.

מזרח ירושלים היא לא רק העיר העתיקה והשוק שאוכלים בו חומוס כל יום שישי, אחרי שנגמרת התפילה באל אקצא. מזרח ירושלים זו אוכלוסייה ענקית שסובלת מהדרה שלאף אחד בעיריה אין עניין לטפח. כשאכלנו ארוחת צהריים על גג של בניין חדש בשכונת התפר אבו טור – בית חנניה, נאם לנו אחד האמנים המשתתפים על כמה "העיר פורחת בשעתו של ניר ברקת" ועוד הגיגים על מפגש בין מזרח ומערב. עם כל הכבוד לניר ברקת ולפלאים שהוא עושה למען הסטודנטים והצעירים בעיר, כל עוד מזרח העיר ותושביה הערבים מודרים מהשיח ומהטוב התרבותי והצבעוני הזה – אין חידוש ואין מהפכניות. בעוד העירייה נוקטת בפוליטיקה של הדרה, מאנשי התרבות הפלורליסטים ש"באים להציג תמונה אחרת של אהבה ומרקם חברתי עשיר" הייתי מצפה גם להיכנס למרחבים במזרח העיר וגם לשתף תושבים ערבים מהעיר גם בהנהלה, ההפקה, והמיצגים. לא רק כסטראוטיפ שבא לשמר את היררכיה ואת ההגמוניה ולא כעלה תאנה בפסטיבל המוזיקה. עונת התרבות משמרת לי את התמונה של ירושלים המדירה והמפלגת, אז אני מודה לה על שימור הנוסטלגיה שלי. חוץ מזה, בירושלים יש חרא חומוס.

לתוכנייה ויתר מידע ניתן להיכנס לאתר העונה: http://www.jerusalemseason.com/