"אנשים יכולים להגיד שהם מכורים לסיגריה, אבל קשה להגיד את זה על וויד"

עישון וויד בחברה התל אביבית הנוכחית זאת פעולה סופר נורמטיבית. במפגשים חברתיים, בברים ובכל פינת רחוב אפשר להריח בקלות את עננת ריח החמוץ-מתוק של הקנאביס. נדמה שהעיר חרטה על דגלה את התמיכה בלגליזציה ואת הסרת העוקץ ממעשה העישון. עם הפיכתו של הוויד לחוקי במספר מדינות בארה"ב, גם כאן בארץ חלה התעוררות ובממשלה ובמשטרה מבינים אט אט שאף אחד לא יכול למנוע מהאזרחים ג'וינט לפני השינה. עם כל הכיף שבלהתמסטל, אנשים רבים מעשנים וחווים את הסטלה בצורה פחות נעימה, שבאה לידי ביטוי בפרנויה, התקפי חרדה ועייפות. ויש, את מי שמעז לומר גלויות – איבדתי שליטה, אני מכור.

>> תל אביבים משתפים בסטלות הפחות נעימות שלהם 

לני כהן (25), שחקנית ומדבבת, חוותה את ההתמכרות המדוברת לוויד במשך 4 שנים וכשהגיעה לנקודת הרתיחה היא החליטה לעזור לעצמה תוך כדי שהיא מנסה לעזור לאחרים. אחרי שלא הצליחה להפסיק את ההרגל בעצמה, היא פתחה קבוצת תמיכה לאנשים שמתמודדים עם בעיה דומה. "בשנתיים הראשונות עישנתי מהבוקר עד הערב והיה לי נורא כיף כי זה הכניס לי פתאום רוגע לחיים. אבל אז זה הגיע למצב שהייתי מעשנת לפני מבחנים ובזמן צילומים לסדרה בטלוויזיה ובכל הזדמנות שרק הייתה לי. נכנסתי לחובות ולדיכאון".

לני כהן

איך הבנת שאת מכורה?
"כל סיטואציה שהייתה לא נעימה או לא נוחה, הפכה לכזאת כשהייתי מעשנת. הרבה לפני הטלגראס, זה היה הסנטר של החיים שלי. פתאום אמרתי לעצמי: 'אני חייבת להפחית'. להפסיק, כי בכל יום שעבר רק המשכתי לעשן. וגם סיגריות, כמו קטר, מה שלא עשיתי לפני הוויד. כמה שרציתי להפסיק, לא הצלחתי. כביכול 'זה לא מזיק', אבל עדיין הייתי עייפה כל הזמן, לא היה לי כסף והרגשתי שזה מבזבז לי את הזמן, אבל פשוט לא יכולתי שלא. זה הגיע למצב שאני בלחץ לפני שאני טסה לחו"ל אם יהיה לי איך להשיג. זו נהייתה המטרה מספר 1. מצאתי את עצמי בלונדון קונה נייס גאי רק כי אין לי וויד לעשן".

קשה להפסיק כשכל האנשים סביבך עושים את זה. 
"ברור. אנשים שלא עושים עם עצמם כלום כבר 4 שנים. כל החברים שלי מעשנים, חלקם גם רוצים להפסיק אבל אף אחד לא הרים את הכפפה. אבל אז, לפני כמה חודשים, אני וחבר עשינו יחד הפסקה יזומה של שבועיים. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהפסקתי לעשן מאז שהתחלתי. זה היה נורא קשה, אבל לפחות עשיתי את זה איתו. היה משהו במחויבות הזאת אליו ובעובדה שיש עוד מישהו שחווה את זה איתי, שנורא מקל".

איך החלטת לפתוח את הקבוצה? 
"אני כבר הרבה זמן מרגישה מכורה. סך הכל לגליזיציה, וסך הכל מדובר במשהו חיובי, זה לא איזה הרואין. לא ראיתי את עצמי משתלבת ב-AA או כל מסגרת כזו. זה לכאורה חומר שהוא סבבה והכל, אבל הוא שולט בי. אחרי שעשיתי את ההפסקה עם החבר, הבנתי שזה צריך לקרות עם אנשים אחרים. דודה שלי היא יועצת בתחום הקנאביס הרפואי ויש לה ראייה רחבה במחקר והבנה לגביי זה. התקשרתי אליה ואמרתי לה: 'תקשיבי, אני מכורה'. ככה התגלגל הרעיון לפתוח קבוצה. צריך לנרמל את השיח על זה שאנחנו מכורים לזה. אנשים יכולים להגיד שהם מכורים לסיגריה, אבל קשה להגיד את זה על וויד. כשאנשים לא יכולים לראות את החיים שלהם בלי זה, זו התמכרות לכל דבר. חייבים לדבר על זה".

"כתבתי פוסט שאני מכורה ושאני פותחת את הקבוצה. הייתה היענות מטורפת. למעלה מ-30 אנשים פנו אליי בפרטי ואמרו שהם מזדהים ו-25 אנשים נרשמו לקבוצה. זה המון אנשים, אבי יש עוד הרבה כאלה שמרגישים ככה אבל להגיד את זה בקול רם או לדבר על זה מביך אותם. עשינו כבר שני מפגשים של הקבוצה וזה עובד טוב".

מה עושים בקבוצה? 
"המטרה היא לשתף על מה שעובר עליך ומה זה עושה לך, לדבר על דברים שקשה לדבר עליהם עם אנשים שלא מכורים. מעבר לזה, למצוא פתרונות כדי להמיר את ההתמכרות במשהו אחר. וגם, כשיש אנשים סביבך שאתה מספר להם שאתה מפסיק, או מצליח לא לעשן שבוע, והם מבינים, זה מקל. הרבה חברים שהם לא מכורים אומרים 'כשלא בא לי לעשן אני לא מעשן'".

כמה זמן את כבר לא מעשנת?
"שבוע. האמת שלפני שבוע קרה לי עניין לא נעים, עישנתי, הייתי חלשה והייתה לי נפילת סוכר. אחר כך התעלפתי, נפלתי על הפרצוף ושתי השיניים הקדמיות שלי נשברו. השפה נפתחה, עשו לי תפרים, החזירו לי את השן לפה. עכשיו אני עם גשר בשיניים, שן שבורה ותביני שעוד עישנתי אחר כך. זה לא גרם לי להפסיק.

אבל, ממש לפני שבוע, נכנסתי לאוטו והיה לי התקף חרדה מטורף. פחדתי שאני אתעלף תוך כדי נסיעה והבנתי שאני חייבת לעשות את הקאט הזה. מעבר לזה שגם כשעישנתי הייתה לי תחושה של שנאה עצמית עזה, זה כבר לא היה לי כיף בשום צורה. זה נורא שאתה מעשן למרות החרדות שזה עושה".