סלון מיושן, קסטות מזויפות: כך התגבשה התערוכה על הכרם

אחרי שלושה עשורים בהם התגוררה ברחוב ביאליק כאן בעיר, דווקא המעבר לחיפה הוא זה שגרם לאוצרת איילת ביתן שלונסקי להציג תערוכה על שכונת כרם התימנים. "עברתי לאזור המקסים של שוק תלפיות (בחיפה). האזור הזכיר לי את רחוב ביאליק כשהגעתי אליו בזמנו, ארכיטקטורה מדהימה אבל המון הזנחה. החומר האנושי שם מגוון ומעניין, ובזמן הקורונה יצא לי לפגוש אנשים מהאזור. הרבה מהם ריצו בעבר עונשי מאסר בצעירותם. חלק נחשבו לאנשי פשע עם קשרים הדוקים לחבורת הפשע של כרם התימנים. התחלתי לקרוא ופתאום נוצרה לי תמונה אחרת לגמרי. גרתי שלושים שנה ברחוב ביאליק ומבחינתי הכרם זה ללכת לחומוס של הסורי".

אז מה גילית על השכונה?
"התחלתי להבין את הנפחים והעוצמות של המקום. זו שכונה שמייצרת חומרים של סרט ממש. רציתי לדבר על פסיפס מיוחד שיוצא מתוך שכונה קטנה, על חיי דת, מסורת,על מוזיקה מזרחית שצומחת עם אהובה עוזרי ודקלון. לראות את כל הדמויות הדומיננטיות של הכרם יחד, בשיא תפארתם".

ואיך את מביאה את החזון הזה לכדי תערוכה?
"הכניסה לתערוכה היא דרך מיצג מראות, שעליהן מוקרנות אנימציות של העושר הרוחני של אנשי השכונה. ניסינו להמחיש את העוני והדלות החומרית. את כל התערוכה בנינו בין שני קצוות: בין המקום הכי קטן ודל לעושר רוחני. שכונה קטנה שבמשך עשרות שנים דאגו לקפח אותה, והיא הופכת להיות גדולה מהחיים". חלק מצוות האוצרות שהיה אמון על הקמת התערוכה הוא המעצב והאמן נועם בר. "אמרתי לו שאני רוצה בחלל המרכזי דמויות של הכרם בגודל ענק", מוסיפה שלונסקי.

מתוך התערוכה "עמק הפרחים" על כרם התימנים. צילום: דין אהרוני רולנד

בר מעצב תערוכות כבר שבע שנים במוזיאון בית העיר, ונדמה שהפעם עבור כל הצוות תהליך היצירה היה יותר מיוחד. "רציתי שיעבוד איתנו מעצב גרפי באופן צמוד, מהתחלה. צירפנו את המעצב אוהד חדד, שהוא גם ממוצא תימני, ויחד פעלנו בין מקום גרפי לחומריות התימנית. יש בתערוכה עבודות מסורתיות שעשתה סבתא שלו. היא חלק מעולם של נשים מזרחיות שיצרו, ולא התייחסו לעצמן בתור אמניות כי עולם האמנות המערבי עשה הבחנה ברורה בין מה נחשב אמנות ומה לא".

מבחינה עיצובית, מאיפה לקחת השראה?
"בתהליך ראיתי חומרים מאוד יפים, רובם היו מעיתון 'העולם הזה'. בכרם התפתחה המוזיקה הים תיכונית ויחד עם הפשע המאורגן והספורט, הכול התחבר לעולם שהוא שכונה. והעולם הזה עלה גם באסתטיקה ובסגנון. אחת ההחלטות העיצוביות הייתה לפרוס גרילנדות בתור תאורה. מבחינת שפה חומרית וטמפרטורה זה מאוד נכון, כי כשעושים אירוע בשכונה, עד היום, זה מה שמשמש כתאורה. רצינו את הרוח של הצבעוניות, והאופן שבו הן נופלות. מה שמייחד את החפלה הוא שהדברים מתמזגים ומתערבבים, ולזה הקדשנו קומה שלמה".

מתוך התערוכה "עמק הפרחים" על כרם התימנים. צילום: דין אהרוני רולנד. תמונות מצולמות: פטר פן סטפנסקי, שמואל רחמני

צללנו גם להיסטוריה של הכרם. באמת לא מה שחשבתם

בר מבהיר לי שזו לא תערוכה רגילה, הרגש והנוסטלגיה כאן הם משמעותיים: "רצינו להחזיר אנשים לבדים, לנרגילות, לתקליטים״. באחד מן החללים נבנה סלון קלאסי בסגנון שנות ה-70: רצפת שיש, נרגילה, טפטים ישנים, מזנון עם תיבות תהודה לתקליטים. "זה היה ליקוט" הוא אומר, "חברה בשם 'גרונדיג' הייתה מייצרת מזנונים כאלו ומצאתי את עצמי במסע לאשקלון להביא אחד. לצידו טלוויזיה מעץ שמשדרת את פסטיבל הזמר עם יגאל בשן ששר את 'אם ינעלו'. עשינו גם הומאז׳ לבסטת קסטות מהשוק, שעבורה זייפנו קסטות, לקחנו מכל מיני אספנים דברים נדירים כמו רמבו התימני".

מה הוביל אתכם בתהליך?
"בעדה התימנית לבד יש נוכחות חזקה, והחלטנו להוסיף בדים בכל מיני תצורות, חלקן אפילו פיסוליות. באחת הקומות מוקרנת חפלה מתוך הסרט 'יום של חול', שאהובה עוזרי מנגנת בה, וכולם על הרצפה. יצרנו עבודת בדים על הרצפה, שהצופה יכול לשבת; רצינו להתחבר למקום שלהם. האמנית מריה אלפר גם יצרה עבודת רקמה ענקית עם בד, דיוקן של אהובה. השאלה הייתה איך יחוו רגשית, קצבית, ויזואלית וחומרית את התערוכה. רצינו שא.נשים יצאו עם המון עושר ושמחה".
התערוכה "עמק הפרחים – חוגגים 120 שנה (בערך) לכרם התימנים, תושק בחמישי הבא בבית העיר (כיכר ביאליק) ב-19:00 ותכלול הופעה (!!) של יהודה קיסר. התערוכה תוצג עד דצמבר 2021. לפרטים נוספים